בן סילבי ויוסף. נולד ביום כ"ג בתשרי תשמ"ג (10.10.1982) למחרת חג שמחת תורה, בכפר סבא. הוריו כותבים: "איך אפשר כך לכתוב קורות חיים על ילד – אוצר שחייו כבו? איך אפשר לכתוב רשימת תולדות ימיו שתתויק בקלסר עב-כרס, ובין האירועים, המוסדות וההישגים יבלע האדם היקר מכל שהיה רותם שלנו? מה נספר? שהיסטוריה היתה אהבת חייו וספורט גם? ואיפה תבצבץ לה הנשמה?" כשהיה בן שנה לערך עברה המשפחה לאילת ורותם, פרח המדבר, השתלב במהירות בסביבתו החדשה והתהלך עירום ויחף על חופיה הזהובים של העיר הדרומית. המשפחה שבה לכפר סבא ורותם החל ללמוד בבית-הספר היסודי ע"ש יצחק שדה, המשיך בחטיבת-הביניים ע"ש בן צבי וסיים את לימודיו בשנת המילניום בבית-הספר התיכון ע"ש כצנלסון. נער בלונדיני בעל עיניים מאירות, שההיסטוריה בכלל וההיסטוריה של עם ישראל בפרט היו אהבות חייו. תלמיד בולט בלימודים, שוחר ספורט ומנהיג בקרב חבריו, אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב", שלאחר כל ניצחון שלה התהלך בגאווה ברחובות העיר. רותם היה בן משפחה אוהב ואהוב, חבר נאמן ותומך, ישר ואחראי. הוא העריץ את אחיו הבכור, סער, ודאג לאחותו הקטנה, רוני, עליה שמר מכל משמר. את חברתו יעל-יולי אהב אהבה עזה ורקם עימה תוכניות לעתיד משותף. רותם היה חדור אמונה ואידיאלים. פטריוט שאהב את ארץ-ישראל והאמין בדרך השירות והנתינה. אף שהיה אדם חילוני, היה מוכן ללחום בחום ובלהט על כבוד האמונה והדת, שראה בה דת ערכית, ההון התרבותי של העם היהודי. כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל הוזמן רותם להצטרף לעתודה ולדחות את השירות. רותם פסל זאת על הסף וביקש להיות חייל קרבי. הוא התגייס לצה"ל בחודש מרס 2001 והתנדב לחיל-השריון. רותם היה 'מורעל' על הצבא, וכאשר עבר לשרת בחבל עזה האמין בכל ליבו שיש לשמור על היישוב נצרים כעל נקודה אסטרטגית חשובה. רותם צורף לפלוגה ותיקה והצליח לקנות את לב חבריו המבוגרים בחיוך שהיה נסוך על פניו דרך קבע ובדברי העידוד שבפיו. חייו של רותם החלו בסתיו ונגדעו באביב. ביום א' בניסן תשס"ב (14.3.2002) נפל רותם בפעילות מבצעית בציר השישה – קרני-נצרים כאשר מטען רב-עוצמה הופעל נגד הטנק שלו. בן תשע-עשרה היה רותם בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)
(אחרי הפתיחה יש ללחוץ על "pause" ולחכות כמה רגעים ואז ללחוץ על כפתור ה "play")
(כדי להעביר שקופית יש ללחוץ על העכבר)
16/04/02
דברים לזכר אביב ורותם
יום הזכרון תשס"ב
שוב ושוב מכה בנו המוות באכזריות חסרת פשר, ואכזריותו הגוברת והולכת לקחה מאתנו גם את אביב וגם את רותם , אביב איזק ורותם שני.
שניהם בוגרי מחזור תש"ס , מחזור נ"ג בבית ספרנו.
בני "מחזור המילניום " – קראו לעצמם – ובטאו בכך את התקווה הגדולה שמלאה את כולנו לא מזמן .
כ"כ קרוב , ונדמה ששנות דור חלפו מאז .
אביב ורותם למדו באותה כיתה – יב/9 , (השכונה) ואני הכרתי אותם היטב , הייתי המחנכת שלהם.
בספר המחזור , בין יתר דברי אליהם כתבתי:
"מי יתן ונחיה כולנו בשלום , חיים שלווים ובטוחים
עם הרבה שעות של חסד"
רותם ואביב לא זכו לאותו חסד
והיום – אנחנו מנסים לרשום קוים לדמותם ,
לסכם את שנות חייהם היפות והקצרות .
כ"כ שונים היו זה מזה – אביב, שישב בטור שליד החלון בחדר 323, ורותם שישב בקצה השני, ליד הדלת . וכ"כ דומים .
אביב נולד יומיים לאחר ליל הסדר , מספרת אימו, ומכאן שמו.
לפני שבוע, ב- 10 לאפריל ציינה המשפחה ואיתה חברים רבים ואוהבים את יום הולדתו ה-20.
אביב היה ילד מחונן ונטל חלק בתכנית יש"י – תכנית לילדים שוחרי ידע , אך כבר אז התבלט גם כספורטאי והפך לשחקן כדורסל מצטיין .
השילוב הזה המשיך לאפיין אותו גם בתקופת לימודיו אצלנו, בכצנלסון. בכיתה י' למד במגמת הכדורסל ובי"א בחר להרחיב במגמות פיסיקה וכימיה , אך המשיך גם לשחק בהפועל כפר סבא ואחר כך במכבי.
גבה קומה , כחול עיניים , נער שקט עם חיוך תמים על פניו . ה"מוח" של השכונה – כתבו עליו חבריו לכיתה , ואכן כזה היה. בעל תפיסה קלה , קליטה מהירה ומחשבה חריפה . רה ומחשבה חריפה .
תלמיד שמורים אוהבים ללמד.
אביב לא היה זקוק לשעות רבות כדי לחזור ולשנן חומר ולהכין שיעורי בית ואת זמנו השקיע בעזרה בלימודים לאחרים וחברים רבים חבים לו את תעודת הבגרות שלהם . ודת הבגרות שלהם .
לא הירבה בדיבורים – עשה מעשים .
"תמיד היית לצידי כשהייתי צריך משהו , כשהיתה לי שאלה בקשר לכל דבר- לא היססתי אפילו לרגע וישר הלכתי אליך לבקש עזרה , כיוון שתמיד היתה לך התשובה המתאימה . היית בשבילי כמו אח וחבר , וכמו שפונים לחבר בשעת צרה , תמיד ידעתי שיש לי למי לפנות אביב – אליך" אביב – אליך"
לאח- שאחים אוהבים .
למרות הצעות של הצבא להמשיך בפרוייקטים מיוחדים , כמו תלפיות , רצה אביב להתגייס ליחידה קרבית בלבד. כך חונך. להיות לוחם . הוא התנדב לשרת בפלוגת ההנדסה של גבעתי . ההנדסה של גבעתי .
בפעילות המבצעית בה נפל שימש כמפקד הסיור , אף שטרם הספיק לסיים את מסלול ההכשרה . מפקדיו וחבריו סמכו על שיקול דעתו , על השקט , על ההגיון שלו ועל יכולתו למלא את תפקיד המפקד.
אביב נפל ביום א' בתמוז תשס"א 22/6/01 בעת פעילות מבצעית בחוף שיקמה ברצועת עזה , כאשר – כמפקד הסיור, ניגש להגיש עזרה לרכב תקוע ומחבל מתאבד פוצץ עצמו ברכב הממולכד. ורותם, רותם שני – כמה שונה וכמה דומה. צעיר בעל אנרגיה מדרבנת ומתריסה של נער מתבגר, המבקש את טעם הדברים . את טעם הדברים .לא רצה להיות חלק מרוב דומם , אלא רצה לצעוק את האמת , גם אם הייתה , שונה מזו של הרוב. הוא אהב להתווכח, אבל הווכחנות שלו לא הייתה לשם וכחנות , אלא כזו שיש בה אמירות , ומכיוון שהיה נחוש מאוד – פעמים רבות היה מצליח לשכנע . גם את המורים – שאוהבים תלמידים מאתגרים. רותם דבק בערכים שהאמין בהם , ללא פשרות , ובראש ובראשונה , ובראש ובראשונה באהבת הארץ . הוא לא התבייש להיות ציוני . המילה פטריוטיות לא נחשבה בעיניו כמילת גנאי. רותם האמין בדרך הנתינה והשירות , בתרומה למדינה היחידה שיש לנו , אותה כל כך אהב ועליה רצה להגן . האם זה הלקח שהפיק משיעורי ההיסטוריה , מקצוע אותו בחר להרחיב בנוסף לכימיה? לכן הצטיין בו, כפי שהצטיין גם ביתר לימודיו? ייתכן וזו הסיבה שבשנים האחרונות התקרב למקורות היהדות והפך להיות אדם מאמין, אבל לא מאמין במובן הדתי – כך נהג לאמר- אלא מאמין במובן הערכי. והייתה גם החברות והייתה גם החברות הוא זה שעמד בראש "המאפיה" של השכונה , השכונה, שבה כולם חברים. רוחו הצעירה והתוססת וצחוקו הרועם משכו אליו חברים רבים . מאור פניו ועיניו הצוחקות לא אפשרו לכעוס עליו. חבר – שחברים אוהבים . רותם התגייס מאוחר , מהאחרונים בבני המחזור שלו , ונהג לבוא ולבקר בבית הספר כשכבר לא למד בו , לבקר חברים, אבל גם כדי להגיד שלום למורים , כן למורים , ולשאול : מה נשמע ? להשאיר חיוך ולהגיד מילה טובה. "אופטימיסט חסר תקנה" – אומרת אימו , ומוסיפה – ילד מצחיק. יפה – ילד מצחיק. בבית החם , בחיק המשפחה האוהבת – נתן ביטוי לכל הרוך שהיה בו –בן מסור להוריו, כמה רצה להגן על כולם ובעיקר על אחותו הצעירה רוני. ומכבי תל אביב כבר אמרנו? רותם הוא שיח גבוה , אופייני לנופי המדבריות של ארץ ישראל , שמצמיח עלים בראשית החורף ומשירם בסופו. הרותם פורח באביב. באביב זה רותם לא יפרחו כל היופי והתום האלה אינם עוד התום האלה אינם עוד אנחנו בוכים עליכם אביב ורותם על חלומות נעוריכם שנגדעו באיבם ,על כי נגוזו תכניות כה רבות וכה יפות ,ומה יכולה אני לאמר כמורה? לה אני לאמר כמורה? האם אומר שהיו לי תלמידים טובים ואהובים, שהיו בטוחים בכל מה שעשו, ישרים עם עצמם ועם סביבתם ?הכל אמת ונכון – אך נשמע כמעט בנאלי. ואולי אומר דברי נחמה למשפחות , לחברים לכיתה ולשכבה? אך אולי יש מן הנחמה בעובדה שהם היו חמה בעובדה שהם היו שכולנו התברכנו בהם בחכמתם , בזוהר מבטם ,שכולנו אוהבים אותם ושהיתה לנו הזכות להיות המורים שלהם והחברים שלהם .
מירה
