בן זהבה ומשה. נולד ביום כ' באדר ב' תשל"ו (22.3.1976) בכפר- סבא. דודו היה בן יחיד להוריו, שנולד לאחר שמונה עשרה שנה של ניסיונות להביא ילדים לעולם. הוריו השקיעו בו את כל אהבתם ודאגתם ולא חסכו ממנו דבר, ודודו פרח והיה למקור של אור וגאווה, ילד ונער מסור ומצליח.
דודו גדל והתחנך בכפר-סבא, למד בבית-הספר היסודי גורדון ובחטיבת הביניים בן-צבי, אותה סיים בהצטיינות. משם המשיך לבית-הספר התיכון כצנלסון והתמקד בביולוגיה ובערבית, שבהם מצא עניין רב. דודו נסע עם משלחת של בני נוער מבית ספרו לפולין, והדבר הותיר בו רושם עז.
לאורך כל שנות לימודיו היה תלמיד מעולה ונהג לעזור לחבריו ללימודים. "אדם אינטליגנטי בצורה מדהימה, בקיא בכל כך הרבה תחומים", מספרת ידידתו, ומנהל בית סיפרו תיארו כנעים הליכות, עדין ומתחשב, ותמיד מקדים שלום עם חיוך ענק". בתקופה זו פרחה אהבתו הראשונה למירב, חברתו מילדות.
עוד בהיותו ילד גילה דודו התעניינות בשטחים רבים ומגוונים. כבר אז ניתן היה להבחין בתכונות שאפיינו את חייו הקצרים: אכפתיות, השקעה, נכונות לעזור, רגישות ורצון עז ללמוד ולדעת.
במשך שנתיים היה דודו חניך בגדנ"ע אוויר בכפר-סבא ושנתיים נוספות הדריך במסגרת זו. היה מדריך אהוד על חניכיו בשל מזגו הנוח והידע הכללי הרחב שהיה לו. בעקבות הצלחתו בהדרכה נשלח דודו לקורס דאייה בחודשי הקיץ.
בילדותו נמשך דודו לתחום האמנות, אהב לצייר נופים ולפסל בחימר. מאוחר יותר גילה את אהבתו לספרות ונמשך במיוחד לספרי מדע בדיוני, היסטוריה וביוגרפיות. יותר מכל אהב דודו את הארץ וטייל בה בכל הזדמנות.
דודו היה הילד האהוב במשפחה המורחבת. על אף היותו בן יחיד לא היה מפונק כי אם עצמאי ואכפתי. בן נאמן להוריו, שעזר להם בכל שעה שנדרש, ובן משפחה דואג וחם לכל קרוביו. דודו אהב לארגן טיולים ואירועים משפחתיים, והיה האוזן הקשבת במקרים של בעיות והתלבטויות. יכולתו להתחשב בדעות שונות ולפעול בדרך שתרצה את כולם, היתה מתכונותיו הבולטות וליוותה אותו לכל אורך הדרך. וכך גדל דודו בקרב אחים רבים – לא אחיו מלידה, אלא בני-דודיו, שגרו בסמוך והרגישו אליו תמיד קירבה גדולה, קירבה של אח. אהבתו ודאגתו של דודו לקרובים אליו מצאו ביטוי גם ביחסיו לשני כלביו – בוני ובילי, שבהם טיפל במסירות, כפי שנהג בכל הסובבים אותו. חבריו הרבים של דודו נהנו אף הם מטוב ליבו ומהקשרים האמיצים שיצר. "יותר מסור ממך קשה למצוא, או פשוט – אין?!" כותבת ידידתו אפרת. לדודו היתה דרך ייחודית משלו שבה פעל והתבטא, אמת משלו שבה דבק. אלו, יחד עם רגישותו המופלאה, יצרו את "האגדה שנקראת ותמיד תיקרא – דודו", כך כתבה חברתו בגיל-הנעורים, מירב.
לקראת סוף שנת 1994 התגייס דודו לצבא. שאיפתו היתה להיות חייל קרבי, אך בהיותו בן יחיד להוריו לא התאפשר הדבר, והוא שירת בחיל המודיעין. את שירותו הצבאי החל בקורס לתרגום ערבית, ומאוחר יותר שירת בכלא קציעות שבדרום הארץ. למרות התנאים הלא-קלים והמרחק מן הבית, אהב דודו את תפקידו ומצא בו עניין רב. הוא בא במגע עם כלואים דוברי ערבית, ומשיחותיו עימם למד רבות על דת האיסלאם ועל השפה הערבית.
בהמשך שירותו עבר לבסיס מודיעין במרכז הארץ והמשיך למלא את תפקידו כמתרגם מערבית. דודו הצטיין בכל תפקיד צבאי שהוטל עליו, ביצע את כל מטלותיו על הצד הטוב ביותר, ופעמים רבות אף הוסיף והשקיע בדברים שכלל לא נתבקש לעשות. הוא פיתח קשרי חברות חמים עם חבריו ליחידה, ותמיד הישרה סביבו תחושת חום וביטחון. מביא היה לבסיס מעדנים שהכינה אימו, ומכבד בהם את חבריו, לשמחת כולם.
"דודו היה לי פקוד וחייל, אבל יותר מכך חברי ויד-ימיני, איש סוד ושיח", נשאה מפקדתו דברים לזיכרו. כמו כן ציינה המפקדת את הסדר והניקיון שהכניס דודו למשרד בו עבד, ובמיוחד את הצורה הדייקנית והמושלמת בה ביצע את עבודתו, אשר הביאה להערכתם של כל הגורמים המעורבים. בתקופת שירותו באזור המרכז, ולצד השירות הסדיר, למד דודו כימיה לצורך השלמת בגרות נוספת של חמש יחידות לימוד. שאיפתו היתה להתקבל ללימודי הנדסת-מזון בטכניון, ולהתחיל בהם לאחר טיול בחו"ל – ולשם כך השקיע מאמצים רבים.
ביום שישי בתחילת ספטמבר 1997, שישה שבועות לפני מועד שיחרורו, יצאו דוד וחברו לטיול בנחל עמוד, בראשיתו של מסע מים לים. בשל אסון השייטת שזעזע אותם מאוד, ומתוך כבוד ללוחמים שנפלו, חזרו הביתה ולא השלימו את המסלול. ביום שני, ז' באלול תשנ"ז (8.9.1997) יצאו שנית דודו וחברו אלי, שאותו הכיר מהקורס הצבאי שעבר, לטיול בנחל עמוד. לאחר זמן מה הרגיש דודו ברע ונח. השניים המשיכו בהליכה, אך לפתע התמוטט דודו ואיבד את הכרתו. אלי הזעיק עזרה, אך זו לא הועילה. במהלך טיולו זה בנחל עמוד הגיעו לקיצם חייו הקצרים של דודו. סמל ראשון דודו אצלן הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר-סבא. בן עשרים ואחת היה במותו. דודו הותיר אחריו הורים ובני-משפחה רבים וכואבים. בדרכו האחרונה ליווהו ראש עיריית כפר-סבא, מחנכיו, חבריו ללימודים ולצבא, ומאות מתושבי העיר.
חבריו בני כפר-סבא הכינו חוברת לזיכרו, וכך גם עשו חבריו ליחידה בצבא.
"בדרך-כלל נוהגים לדבר רק בשבחו של אדם שהלך לעולמו, אולם כל מי שהכיר את דודו, ידע לומר שגם אם יתאמץ מאוד לא יוכל למצוא בו דופי", כך כתב על דודו מפקד היחידה בה שירת. "המסירות, האחריות, טוב-הלב והרצון לעזור… הפכו את דודו לחייל אהוב ואהוד על כל חיילי היחידה בה שירת ומפקדיה."
חברו דורון ספד לו: "צפיתי בך מהצד, ראיתי איך ידעת לחיות טוב ולהפיק את המיטב מהכל תוך הסתפקות במועט… הרגשתי שכל הסובבים אותך שולחים לך את הערצתם הסמויה בשל כך". האושר שנבע מדודו דבק בכל הסובבים אותו, כותבת חברתו ליחידה: "כולם מחייכים כשהם נזכרים בך, כי כזה היית, בן אדם שמח שכולנו אהבנו"- "הג'נטלמן של הבסיס", יחיד ומיוחד. על קיברו נשאה בת-דודתו, שהיתה קרובה לו כאחות, דברים לזיכרו: "היית ילד של הארץ הזאת, וכשהתגייסת רצית לתרום למדינה שכה אהבת. במקום הכי לא צפוי, בין נופי הצפון, מצאת את מותך… אוהבת אותך, מעריצה אותך, מצדיעה לך, אחי הגדול."
