בן אוולין ומרדכי, נולד בפיטסבורג, פנסילבניה שבארצות-הברית, אח למייקל. דיויד למד בבית-הספר היסודי 'סולומון שכטר' בפיטסבורג והשתתף בחוגי דרמה ובייסבול. בהיותו בן 12 עלתה המשפחה ארצה ובנתה ביתה בכפר סבא. דיויד המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים 'בר-לב' וסיימם בבית הספר התיכון 'כצנלסון' במגמת תקשורת, תוך שהוא לוקח חלק פעיל בעשיית סרטים, מלאכה שדורשת עבודת צוות, שבה הצטיין. דיויד היה טיפוס חברותי מאוד ותמיד היה מוקף חברים. הוא היה חבר טוב ודואג והפך לבן משפחה בבתי חבריו. מגיל 15 החל מתאמן בקפוארה, השתתף בכנסים עולמיים, ואף התנדב לאמן ילדים בצומת סירקין שבפתח תקווה.
הוא אהב מאוד בעלי חיים ונהג לאסוף כלבים וחתולים עזובים ולטפל בהם. בגילאים 13-16 התנדב דיויד במרפאה לחיות מחמד של דר' משה רפלוביץ בכפר סבא. דיויד היה בן משפחה מסור ביותר, ודאג לשמור על קשר חם ורצוף עם סבתו מצד אביו ולבקר אצלה מדי שבוע. עקב גירושי הוריו, הוא התגורר עם אמו אך תמיד שמר על קשר עם אביו ואחותו מנישואיו הראשונים של אביו, מרב, ונהג לנסוע לעתים קרובות ככל שיכול היה לביקור אצל אחיו מייקל, דודותיו: אוה ואיילין ובני-דודותיו: רבקה ואלכס בארצות- הברית.
אמו מספרת: "לדיויד היה חוש אחריות מפותח כלפי המשפחה והחברים. הלימודים לא היו בראש מעיניו אבל במה שהתעניין הצליח, כמו למשל במגמת תקשורת. הוא לימד קפוארה והיה מורה נפלא לפי דברי תלמידיו, הוא אהב ללמד ונהנה מהצלחתם. יחסיו עם תלמידיו היו קרובים, והוא היה סבלני ואיכפתי. אותם היחסים היו גם בינו לבין החיילים הצעירים, הטירונים, שהיו איתו בבסיס. הוא תמיד עודד אנשים להיות אופטימיים והצחוק שלו היה מדבק. למרות שלפעמים התוכחנו דיויד לקח על עצמו תמיד לדאוג לי ולהגן עלי, ולכן – כך אני חושבת – הוא לא סיפר לי בדיוק מה הוא עושה בצבא… יתכן שבגלל הגירושין דיויד לקח על עצמו אחריות כזאת לשמור עלי והקפיד לשמור על יחסים שוים, עד כמה שניתן, עם אביו ואיתי."
בנובמבר 2000 התגייס דיויד לצה"ל ושירת בגדוד 13 בחטיבת "גולני", בפלוגה המסייעת במחלקת הבארט. דיויד היה חייל מצטיין, אחראי ובעל כושר מנהיגות, ומפקדיו ביקשו להוציאו לקורס מפקדים. אולם דיויד שאף להיות צלף ולכן התעקש ויצא לקורס צלפים. בפלוגה שירת במחלקת חבלה ולאחר זמן קצר עבר את בוחן הוותיקות. הפלוגה שירתה בג'נין, עזה, חברון ומטולה. דיויד היה חייל מצטיין ואחראי, וחבר מצוין, שהיטה אוזן קשבת לכל נזקק. אלה, בצירוף הניסיון ויכולת הלמידה הגבוהה, הקנו לו מעמד מיוחד בפלוגה. דיויד היה אהוד על כולם ולא פעם עזר בפתרון בעיות ומתן עצות. למרות שלא הוסמך רשמית לפיקוד, קיבל לעתים תפקידי פיקוד ולבסוף, כשהוחלט לפתוח כיתת תצפיתנים חדשה, הוצב דיויד בראשה, עובדה שדרשה ממנו ללמוד דברים שלא נוסו בעבר. מלבד רצינותו המקצועית, דיויד דאג תמיד להצחיק את סובביו, ומעולם לא החמיץ הזדמנות לעשות רעש ולשיר בפלוגה. לקראת סוף שירותו ביקש דיויד לצאת ללימודים להשלמת הבגרויות, וכך נהג לצאת באמצע השבוע ולחזור בסוף השבוע לצבא.
ביום י' בתשרי תשס"ד 6.10.2003 נפל סמ"ר דיויד סולומונוב בפעילות מבצעית באזור גבול לבנון. ביום כיפור דיויד התנדב כמנהגו להחליף חייל שרצה להתפלל. במארב גילה דיויד חוליית צלפים שהתמקמה בצד הלבנוני ודילג לשיח סמוך כדי לקבל ראות טובה יותר. בעשותו זאת הבחינו בו המחבלים ופתחו עליו באש. בכך מנע דיויד ירי על העמדה שבה ישבו שאר חבריו. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא נטמן בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. חבריו לצבא מספרים על המוטיבציה שלו, האחריות, טיפוח חיילים צעירים, גישה רצינית ורצון להיות הטוב ביותר בכל מעשיו. זאת למרות תסכולים שנתקל בהם בצבא. ערן אפשטיין, מפקדו, כותב: "כמפקד זו זכות לפקד על חיילים. הזכות גדלה כשהחייל שעומד מולך מבין את המשמעות של שירותו בצבא, של רצונותיו ובלי להתבייש, של שליחותו. הזכות שניתנה לי לפקד על דיויד היתה כזו. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה ולמה, ולא פחד לעמוד על דעתו, לעתים בשקט ובידענות שלו ולעתים בחוצפה שגם איפיינה אותו. זאת היתה החוכמה עם דיויד, אי אפשר היה לפטור אותו בסתם תשובה זריזה. הוא לא היה פשרן, לא כלפי עצמו ולא כלפי הסובבים אותו."
דר' משה רפלוביץ, שבמרפאה לחיות המחמד שלו התנדב דיויד, מספר: "הופעת במרפאה שלנו, ילד רך, בקושי בר-מצווה, שזה עתה הגיע מארצות-הברית. חדור באהבה לבעלי חיים ביקשת אז להצטרף לצוות ולעזור למנוע סבל ומכאוב מבעלי החיים. מאז נקשרו דרכינו ולא נפרדו. הפכת בן בית גם במרפאה שלנו וגם בביתי. כבר כילד בלטה רגישותך הרבה לזולת ולסבלו. כבר כילד בלטה אהבתך ומסירותך לבעלי החיים. במשך כל השנים ראינו את אהבתך לילדים ואת אהבתם הגדולה אליך. אתה, האח הקטן במשפחתך, היית כאח גדול ליפתח, בני. אוהב, מלטף, מסביר ומלמד. והוא מצידו אהב והעריץ את דמותך. ליווינו את הניסיונות הקשים שלך ללמוד עברית ולהתערות בחברה הישראלית. במהלך שנים אלה ראינו את גבורתך, עוצמתך וחוסנך. ראינו איך מנער אמריקאי ביישן ומנומס, הפכת לעלם חמודות ישראלי. ראינו את המהפך שעשית. מנער חלש וכפוף הפכת לגבר של ממש. זקוף, חסון, בטוח בעצמו ובדרכו. בוגר, רציני, ציוני ולוחם. יחד איתנו ועם משפחתך, הפכה מדינת ישראל ממדינה זרה לבית של ממש. גם לצבא, שכנער כה חששת ממנו, התגייסת מתוך הכרה ורצון לשרת את המדינה. כמו כל דבר שעשית, גם בצבא השתלבת בכל מרצך, בכל מאודך, בכל כשרונך ובכל יכולותיך הרבות. גם כשהיית בחופשות תמיד דאגת לפלוגה. אותנו, המכירים את אישיותך, זה לא הפתיע שהצבא הפך במהרה לביתך השני. דיויד שלנו, תמיד נזכור את דמותך התמירה, את החיוך המקסים שלך, את טוב הלב, את האהבה לזולת ולבעלי החיים."
משה קרמר, חברו, כותב: "חברי דיויד היה בחור מיוחד. נפגשנו במחנה בייסבול ומאז תמיד היינו בקשר, נפגשנו כמה שיכולנו וסיפרנו אחד לשני הכל. אינני יכול לחשוב על דיויד מבלי לחשוב על חוש ההומור המשוגע שלו, מעולם לא ידענו למה לצפות. לאחרונה, החלק הטוב ביותר של סוף השבוע שלי היה יום ראשון בבוקר, למרות שבדרך כלל זהו הגרוע ביותר כי נגמר סוף השבוע. אבל זאת משום שדיויד ואני היינו נפגשים בדרכי לבסיס לקפה וקרואסון בפארק ומדברים על העתיד. היינו מדברים על הכל. היו לנו כל כך הרבה תוכניות נפלאות ביחד. תיכננו לטייל ברחבי ארצות-הברית, ואחר כך לחיות יחד כשותפים בדירת רווקים. מעולם לא אמרתי לו בפניו, אבל באמת הערצתי אותו. למרות שלפעמים היה לו קשה והוא שירת ביחידה קשה, הן פיסית והן מנטלית, הוא מעולם לא התלונן. דייב תמיד ניסה לשפר את עצמו ואת האנשים סביבו. כיבדתי אותו על כך."
החבר'ה של דייב כותבים: "דייב, אתה לא פה. כבר לא נראה אותך בסופי השבוע ובאמצע השבוע, לא תבוא איתנו למועדונים או לשתות בירה, לא תבוא איתנו לים או סתם לנסוע ביחד ולשמוע מוזיקה. אתה לא פה. כשהיית חוזר מהצבא תמיד הלכת ישר למשפחה ולחברים בלי הרבה באמצע, בקושי ישן, רק כדי להספיק לראות את כולם, להגיד שלום. היית מספר לנו על הצבא, על הפעילות, על איך הגעת לפלוגה המבצעית החדשה, היית גאה ביחידה שלך, בצבא, במדינה שלך. הצבא איבד את אחד הלוחמים המובחרים. ואנחנו איבדנו חבר, אחד מהחבר'ה. כבר מתגעגעים אליך. לשיגעונות שלך, לאמריקאיות שלך. למבטא המצחיק שלך שכמעט נעלם, לתמימות שלך, לצחוק שלך, לעקשנות שלך, לך. אתה עקשן. תמיד השגת מה שרצית. זוכר שאמרת לנו שאתה רוצה להיות צלף בצבא, ואמרנו לך 'דייב, צא מהסרט, אתה לא באמריקה. אתה לא יכול להיות מה שאתה רוצה, וחוץ מזה, יש לך משקפיים.' ולמרות הכל, למרות הקשיים, הגשמת את זה ונהיית צלף, אחד הטובים. ויצאת למארב כצלף. מארב שממנו לא חזרת." יוני שטבון, סגן מפקד הפלוגה, כותב: "כלוחם זכיתי לפגוש את השאיפה המתמדת להתקדם, ללמוד ולהתמקצע. לבצע כל דבר כחייל ב"גולני" בצורה מצוינת ומקצועית. גם כשקיבלתי חוברת חדשה על אמצעי תצפית, דיויד ביקש אותה וכעבור כמה ימים זכיתי לקבל ממנו שיעור. דיויד כבן אדם ידע להביע את דעתו בצורה ברורה ויציבה, אולם תמיד עם אותו נימוס ועדינות שרכש בביתו הנעים. כחייל ותיק בפלוגה ראיתי אותו מספר פעמים חונך ומציע עזרה לחיילים החדשים, וכך נראה שגם להם היה נוח לפנות אליו."
כותב יניב: "כל מה שאוסיף רק יגרע מגדולתו של המלאך היקר הזה… לכן אני לא אגיד כמה דיויד היה בחור אופטימי, שהחיוך לא ירד מפניו לעולם ובכל רע היה מוצא גם את הטוב… ואני לא אגיד כמה הבחור הזה היה מצחיק אותי עד דמעות בזכות הציניות והאדישות כמו שאף אחד אחר לא היה מצליח ובטח גם לא יצליח עוד… ואני בטח לא אגיד שהאדם האציל הזה היה כל כך מתחשב ואדיב והיה דואג ושואל לשלום הסובבים אותו לפני שהיה מתפנה לעצמו… אני לא אגיד שרק להכיר בן אדם כמו דיויד זו היתה הקלה שיש עוד איש כמוהו שמסתובב בקרבנו ועכשיו לא עוד… ורק עצם ההתחברות לנפש היפה הזו עשתה אותי בן אדם יותר טוב… אני לא אומר את כל הדברים הללו כי בטח אחסיר משהו… אבל אני כן אגיד: דיויד אני אוהב ומתגעגע ולא שוכח לעולם."
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)
דיויד
איך נפרדים לתמיד?!
אני כותבת לך מכתב בעיניים מלאות דמעות, בקושי מצליחה לקרוא את שכותבת…
שלשום נפגשנו כולם אצלך בחדר, בלעדיך. מעט מדברים, נזכרים אבל בעיקר שותקים. שותקים ובוכים. מסרבים להאמין שכל זה קורה. מן סיוט מתמשך, חלום בלהות! מסתכלים בתמונות, בוחרים תמונה לעיתונות, ואחד החברים אומר שצריך לבחור תמונה שאתה מחייך בה, כדי שיזכרו אותך שמח. ואיך אפשר שלא?!
הרבה תכניות היו לך- כבר התחלת ללמוד להשלמת בגרויות ואפילו נהנית מזה… רצית להיות מאבטח, לחסוך כסף ואז לנסוע לארה"ב, ללמוד שם. תמיד כאב לי כשאמרת שאתה רוצה לחזור לחיות שם ואמרתי לעצמי כל פעם מחדש שאחרי שתסיים את הצבא כבר לא תרצה לעזוב, כי ישראל תהפוך חלק בלתי נפרד ממך. עכשיו זה כבר לא תלוי ברצון שלך- אתה נשאר.
אני זוכרת שחישבנו איפה הכי משתלם לך לעבוד, אם בעבודה מועדפת או כמאבטח ברכבת ישראל ששם המשכורת גבוהה יותר… חישובים מוקדמים מידי, ומצד שני מי בכלל חשב על זה? מי האמין שדבר כזה יכול לקרות?!
והנה זה קרה- הגרוע מכל- וכולנו פה- המשפחה, החברים ומכרים, נפרדים ממך לתמיד, בעל כורחנו.
את שיחות הטלפון שלנו תמיד סיימנו כשאמרתי לך "תשמור על עצמך" וגם הפעם אסיים במילים אלו, אפילו שקצת מאוחר מידי בשביל זה…
עוד דבר קטן, דיויד, תתפוס מקום טוב בסוף, כאחרון הנופלים, כ"אחרון חביב" של המשפחה ושל החברים, של כפ"ס ושל ישראל- של כולם!
אנחנו מצידנו, נשתדל להיות חזקים, לשמור האחד על השני ולהשאר אופטימיים עד כמה שניתן, לצד הגעגועים העזים שפוקדים אותנו כבר עכשיו.
אני מחבקת אותך חזק חזק
ואוהבת תמיד-
"תשמור על עצמך",
שרון.
| לדויד סולומונוב- בוגר מחזור נ"ג. נהרג ביום כיפור האחרון 6 לאוקטובר 2003 במארב בגדר הטובה הספד זה ניתן ע"י פראן רוטהולץ, חברת המשפחה כולנו כאן, כל אלו שנגעת בחייהם, כדי להיפרד ממך בדרכך האחרונה, ולחלוק עמך זיכרונות. ספרנו "סיפורי דיויד" בעיניים דומעות כרוכות עם חיוכים וצחוקים. לרבים מאתנו הזיכרון הראשון ממך, הוא של ילד אמריקאי בגיל בר מצווה כפי שהגעת לארץ. אז היית אמריקאי לגמרי שלא מבין "מה נפל עליו". ניסית לאמץ את המושג להיות ישראלי, לאהוב את המדינה בה לא היו לך שורשים, ועדיין לא הרגשת בבית. נאחזת בזיכרונות ובאורחות החיים האמריקאיים. בסופו של עניין, הבנת מה זה להיות ישראלי. כשעמדת להתגייס, היית ציוני יותר מרבים מאתנו שנולדו כאן. בחרת להיות ישראלי, ולכן לא הופתענו כשהתנדבת לגולני. אך בוא נדבר על ההתחלה. כמתבגר שגעת את אמך. שנאת את בי"ס. לא בגלל שלא הייתה לך מוטיבציה וסקרנות ללמוד, להפך, היו דברים חדשים ומעניינים שמלאו את חייך,אך לא תמיד הלכת בתלם. אהבתך הגדולה הייתה בעלי חיים. לא היה חתול או כלב עזוב שלא הבאת הביתה. אהבתך זו שקפה את יחסך לחיים בכלל ולבני אדם בפרט . אהבתך השנייה הייתה קפוארה עוד לפני שנעשתה לספורט פופולארי, וזאת בגלל השילוב של הפיסי והרוחני. התאמנת והדרכת בהתנדבות קפוארה , ורכשת חברים רבים דרך ספורט זה. אתה "הבן של אמא" לא רק לאמך אלא לאמהות נוספות. הורי חבריך היו גאים להיות הוריך , לא רק בגלל אהבתך ומסירותך למשפחה אלא בגלל דברים קטנים שהיו ייחודיים לך. כמה ילדים בני 12 היו מסייעים למארחת במסיבת יום הולדת בזמן שכל החברים משחקים? כמה מתבגרים נוהגים בנימוס ומשוחחים עם הורי חבריהם? ועם האחים של חבריהם? אבל בעיקר גרמת לנו לחייך. השארת את כולנו עם זיכרונות. אם יש נחמה במותך, זו הידיעה כי בהיותך חלק מחיינו, גרמת לנו להיות אנשים טובים יותר. יהי זכרך ברוך |
| דייב כ"כ הרבה דברים עוברים לי בראש ואני מתקשה לסדר את אותן מחשבות על הדף… ליצור מן רצף של מחשבות שיסכמו מי היה דיויד בשבילי… ולכן אני בוחר שלא לסדר ולשפוך את כל אותם דברים על הדף מאחר וכל מילה שרק אוסיף רק תגרע מגדולתו של המלאך היקר הזה… ולכן אני לא אגיד כמה דיויד היה בחור אופטימי שהחיוך לא ירד מפניו לעולם ובכל רע היה מוצא גם את הטוב… ואני לא אגיד כמה הבחור הזה היה מצחיק אותי עד דמעות בזכות הציניות והאדישות כמו שאף אחד אחר לא היה מצליח ובטח גם לא יצליח עוד… ואני בטח לא אגיד שהאדם האציל הזה היה כ"כ מתחשב ואדיב והיה דואג ושואל תמיד לשלום הסובבים אותו לפני שהיה פונה לעצמו… אני לא אגיד שרק להכיר בן אדם כמו דיויד עשתה לי הקלה שיש עוד איש כמוהו שמסתובב בקרבנו ועכשיו כבר לא עוד… ורק עצם ההתחברות לנפש היפה הזו עשתה אותי בן אדם יותר טוב… אני לא יאמר את כל אותם דברים כי אני בטח אחסיר משהו… אבל אני כן אגיד: "דיויד, אני אוהב אותך ומתגעגע ולא שוכח לעולם….." יניב |
| אנחנו עכשיו יושבים אצל יניב, מנסים לכתוב הספד. מתקשים, לא ממש מצליחים, כי לא מבינים, לא קולטים, לא מעכלים. דייב, אתה לא פה. כבר לא נראה אותך בסופי שבוע ובאמצע שבוע, לא תבוא איתנו למועדונים או לשתות בירה, לא תבוא איתנו לים, או סתם לנסוע ביחד ולשמוע מוזיקה. אתה לא פה. אנחנו מנסים לכתוב ולא מצליחים. נזכרים בכל השטויות הקטנות שלך, הדברים הקטנים שכל כך הזכירו אותך, שהצחיקו את החבר'ה. כל כך הרבה דברים שעכשיו נתגעגע אליהם. אנחנו עדיין לא מבינים, זה לא נקלט, אנחנו בטוחים שנראה אותך שבוע הבא, שתדבר איתנו בטלפון ותגיד לנו: "כן אני יוצא. נתראה בבית, בטח נצא לאנשהו או נעשה משהו". שהיית חוזר מהצבא תמיד הלכת ישר למשפחה ולחברים בלי הרבה באמצע, בקושי ישן, רק כדי להספיק לראות את כולם, להגיד שלום. היית מספר לנו על הצבא, על הפעילות, על איך הגעת לפלוגה המבצעית החדשה, היית גאה, ביחידה שלך, בצבא שלך, במדינה שלך. הצבא איבד את אחד הלוחמים המובחרים. ואנחנו, אנחנו איבדנו חבר, אחד מהחבר'ה. דייב כבר מתגעגעים אליך. לשגעונות שלך, לאמריקאיות שלך. למבטא המצחיק שלך שכמעט ונעלם, לתמימות שלך, לצחוק שלך, לשטויות שלך, לעקשנות שלך, לך. אתה עקשן. תמיד השגת מה שרצית. זוכר שאמרת לנו שאתה רוצה להיות צלף בצבא, ואמרנו לך: "דייב, צא מהסרט, אתה לא באמריקה. אתה לא יכול להיות מה שאתה רוצה, וחוץ מזה, יש לך משקפיים". ולמרות הכל, למרות הקשיים הגשמת את זה. את מה שרצית ונהיית צלף, אחד הטובים. ויצאת למארב הזה בתור צלף. למארב שממנו לא חזרת. עדיין לא מעכלים, מתגעגעים, לא מבינים, מבולבלים. אתה כבר ללא פה איתנו. אנחנו רק מקווים שתשמור עלינו שם למעלה, על כל החבר'ה בבית והחבר'ה שלך בצבא ועל המשפחה. תשמור על הלב הטוב שלך והעקשנות שלך. אוהבים, החבר'ה. |
