נפל כ"ו אייר תשכ"ז (05.06.1967)
אהוד, בנם של ברוך וחנה, נולד באייר תרצ"ו 22.5.36.
בוגר ביה"ס היסודי ע"ש אושיסקין ובית החינוך התיכון ע"ש ב.כצנלסון.
חניך הנוער העובד.
התגייס לצה"ל באוגוסט 1954 תשי"ד, והשתתף במבצע סיני כקצין צעיר.
נישא לחוה קגן מכפר-סבא ביולי 1959.
עסק בפיתוח, הדרכה, ארגון ופיקוד בשריון. תרומתו המקצועית והחינוכית באלו ניכרת ומיוחדת.
עמד בראש משלחת צה"ל לארה"ב ללימוד טנק ה"פטון".
כמג"ד ה"פטונים", פרץ לרצועת עזה בראש חטיבת השריון והכריע את המערכה בגזרה ביומה הראשון.
נפל בקרבות ההבקעה של הג'יראדי בערב יום ה5.6.67-, כ"ו אייר תשכ"ד.
סגן-אלוף.
צוין לשבח ע"י הרמטכ"ל.
הובא למנוחות בכפ"ס.
בשנת תש"ל קבלה חוה בשמו את עיטור העוז.
יהי זכרו ברוך.
מי היה אהוד בעת שירותו הצבאי?
אהוד היה מג"ד בחטיבה שבע כשנפל. גדוד 79 התגייס באוגוסט 1954, בן 18,
ככל נערי ישראל בצאתם לצה"ל.
מתוך כרטיסו האישי:
1956 – קצין רכב
מ"מ טנקים
1957 – מדריך בקורס קציני שריון
1959 – סמ"פ טנקים
קצין פיתוח טכני
1961 – מדריך מחלקתי בקורס קציני שריון
מ"פ טנקים
1963 – קצין מטה בענף תורת חיל שריון
1964 – סגן מפקד גדוד (משנה)
1965 – יחידת חו"ל
1966 – מג"ד
עם משפחתו נפגש אהוד רק לעיתים רחוקות, בחופשות ובביקורים הדדיים.
רק בשנים שלפני המלחמה.
אחיו מספר על התיכון
"בתקופת בית הספר התיכון הכרתי אותו ,אולי ,פחות מכם."
"הייתי עסוק בשלי , בבית הספר ,בתנועה. שנה אחת בלבד עברה עלינו יחד במסגרת בית הספר: אני בשמינית והוא בחמישית. מרחק זה היה גדול אז. הצלחתי להכיר אותו טוב יותר בתקופת השירות הצבאי שלו, שנים שהיו לו למגובשות ,תכונות נפש, צמיחה כאדם . היכרות קרובה עוד יותר הייתה בעת הביקור בארה"ב, אולם שם נפגשנו לערבים בודדים בלבד. במשך השנה האחרונה , כשגרו אהוד ואישתו חוה בבאר שבע, התראינו לעיתים תקופות ואז נוצרו יחסי אחווה אמיתיים."
אהוד היה תלמיד טוב , ציוניו היו טובים גם כן.
"כבר בבית הספר היה אהוד דוגמה להעזה " מספר חברו לכיתה עודד "זכור לי מקרה עם מוסקוביץ ,המורה להיסטוריה. בוקר אחד לא הגיע בזמן ואנו היינו בטוחים שחלה. כולם היו מרוצים מאוד מהמצב והתחילו להתארגן למשחק כדורגל.
פתאום הגיע מוסקוביץ והתחיל לתפס במדרגות ,ואז צועק לו אהוד מלמטה "למה?" ומוסקוביץ עונה :"מה למה?" ואהוד :"למה באת?" מוסקוביץ התרגז ונתן לו להעתיק את כל ספר ההיסטוריה אני זוכר את האהדה שרכשה לו אז הכיתה. עבודת ההעתקה נעשתה ע"י כולם במשותף."
זהו אחד מספוריו של אהוד בשנות לימודיו בביה"ס התיכון.
תנועת הנוער
שרה , חברתו לתנועה מספרת :"בתנועה היה זמן קצר מאוד. לא כל-כך נכנס לעומק החיים התנועתיים. נשאר מן הצד. הוא ניסה אמנם להשתלב בהדרכה, אבל איכשהו הוא נדחה. אני לא זוכרת כרגע למה. עזב את התנועה בסוף השמינית, עם הכרזת הגרעין."
האם היו לו בעיות עם עזיבת התנועה?
עודד :"היו אנשים שהתלבטו ,כמו תמיד בנוער העובד ,עם ללכת לקיבוץ או לא ,אם לעזוב היום ,מחר.
אצלו אני לא זוכר איזושהי התלבטות. מבחינה זו היה שלם עם עצמו. ידע שלא ילך לקיבוץ."
גאול :"אני נזכר בעוד דבר שהיה בגימנסיה. לאהוד היה דם לומר דברים בפרצוף ולהישאר שקט ושלו וכולם היו משתגעים. הוא היה אומר את שלו ובזה נגמר העניין. כשגנבו את בחינת הגמר בתנ"ך ,ישבו כולם בבית והעתיקו את השאלות.
אהוד ,לעומת זאת ,לא התעצל והכין בבית את כל הבחינה. הוא החליט שבשלב מסוים יגיש אותה. כשהמורה חילק את טפסי השאלות ,ישבו הכל במתח זוועתי לראות אם ואיך יגיבו החבר'ה. אהוד ישב לפנים וכשהמורה הגיש את הדפים ,אמר לו :"תודה ,אני לא צריך את זה."
אהוד אהב חקלאות
גאול מספר :"היה לו אז יחס מיוחד לחקלאות ואני חושב שזה דווקא מפני שהוא גר בקומה שניה בבית משותף אני זוכר שהוא אמר לי פעם :"שמע ,יש לי מגרש ריק שפעם עמד שם צריף שלנו. במגרש הזה אני אבנה בית ,או לפחות אשתול שם בננות."
התנועה והחינוך שלה לא משכו אותו באופן מיוחד ,הוא חיפש חלקת אדמה . אבל מה שהכניס לו לתוכן בחיים אחר- כך היה הצבא."
אתה חושב שהוא נמשך לצבא גם לפני הגיוס?
"לא. אף-על-פי שבגדנ"ע היה מקבל כל פעם ג'וב של מדריך תוכן ,מכיוון שהיה פרצוף של גבר ותמיד היה לו כושר. כשהיה צריך לרוץ ,היה הוא דווקא רץ ומטפס ועולה וכדמה ,אבל עניין הוא מצא רק בצבא. מובן מאילו שגם ללימודים התייחס בהיכרך. העיקר היה לעבור ולהוציא תעודת בגרות. אני עוד זוכר את היום של הגיוס. קיבלנו חופשה ויצאנו לבקר אתכם בביה"ס בכפר סבא. כשחזרנו, הגענו לקלט לא מגולחים ,מפני שהתעוררנו מאוחר. בשער אנחנו רואים ,עומד לו ש"ג ואומר :"טירון בוא הנה. תלונה. לא מגולח." אהוד לא התבלבל, לא היו לו בעיות. היה לנו תיק כלי רחצה אתנו והוא אמר לי :"אם נתגלח פה זה יהיה בסדר, נכון?" עמדנו שם והתגלחנו לעיני הקצינים והחיילים בשער הקלט.
עודד :"את השינוי שחל באהוד ראיתי כשהוא בא לבה"ד שלי. הדרכתי שם והוא עמד לסיים קורס קצינים. הייתי צריך להעביר להם איזושהי הרצאה בנושא שעסקתי בו. צפיתי שאהוד "יעשה לי סדר" בעסק, אבל הרצינות שבה הוא התעניין בנושא, למעשה לא היה קשור בשריון, והיסודיות שהייתה בו, היו ממש מופלאים.
נקודה אחת שרציתי להתעכב עליה זה עניין ההורים. למרות שהינו חברים טובים באמת, לא דיברנו בינינו על הבית, אבל גם בזה חל שינוי. זה היה בשיקגו. אני זוכר שאחד הדברים הראשונים שסיפר לי , אחרי הרבה שנים של פרידה, היה זה שההורים מכרו סוף כל סוף את הדירה שלהם והם גרים כמו בני אדם בדירה מסודרת. למרות שהיה רחוק מבחינה גיאוגרפית, היה קשור אל הבית הרבה יותר מאשר קודם.
שאיפה לשלמות
אהוד גילה בקיאות בכל מה שקורה בגדוד. לא רק בתפעול המקצועי, אלא בכל הצדדים המנהליים של החיים, ממה שקורה במטבח ועד לתכנית הבינוי של הגדוד ואיפה גרה כל הפלוגה. ממש ירד לפרטים. אני זוכר את אהוד בזמן הלימודים, הוא לא הבריק. היה די ממוצע ואפילו למטה מזה, אבל אחרי שמצא את מקומו בשריון, הוא שאף לשלמות בצורה בלתי רגילה בשטחי הידע התיאורטי ובשאיפה ללמוד ולהכיר את הבעיות. זכור לי שפעם, במסיבה של חיל האוויר, נפגשנו בעזר ויצמן, כמפקד החיל, שעמד וסיפר על ביקור שלו בגדוד 79, כמה שהתפעל אז מהגדוד.
חגי חברו לביה"ס לשריון ולמסע לימודי הפאטון בארה"ב: "אהוד לא חייך כמעט בכלל. בחור רציני מאוד. בתחילה גם לא היה בנינו שום קשר זה לקח קצת זמן. הוא אמר לנו לקראת מה אנחנו הולכים. התחלנו בתקופת לימודי אנגלית, למרות שהרמות לא היו שוות. השיעורים התנהלו בביה"ס יסודי דתי. נפגשנו פעמיים בשבוע. הייתה לנו מורה אמריקאית שניסתה (ללא הצלחה) ללמד אותנו. שם, בעיקר בהפסקות, היינו ניגשים לבית הקפה בדיזינגוף, יושבים עם אהוד ומדברים. אז היה מחייך לפעמים.
היה לו חוש הומור. היו לו בדיחות שלו. בדיחות דקות ושנונות. לא מהסוג של החבר'ה הצעירים. היה עוקצני. היה מוצא נקודות תורפה ואומר זאת בצורה יפה מאוד. הדברים שלו דווקא לא היו פוגעים. אז לא היינו מדברים רק על אמריקה ועל הנסיעה, אלא על כל מיני נוסעים אחרים. זה נבע גם משום שבשיעור עסקנו בדברים שעסקו ברומו של עולם. השלב הבא בלימודי האנגלית היה, כשהפסקנו ללמוד עם המורה ולמדנו עם צבי ריימור. אז החלו התדריכים לקראת הנסיעה לחו"ל. קיבלנו תדריך בטחוני, מה מותר לדבר, מה אסור לדבר. מה שאפיין את אהוד היה קפדנות. כמה פעמים איחרנו לשיעורים והוא הגיב על כך בחומרה. הוא היה קפדן מאוד עד לפרטים קטנים. קפדן ודייקן."
האזרח
אורי חברו מספר: "אני הכרתי אותו בתור איש צבא באמצעות אישתו חוה. זה היה אחרי שעזבנו את הקיבוץ והגענו לאשקלון. איה (אישתי) וחוה עבדו יחד וזה יצר את ההכרות שלנו איתם. כשהכרתי אותם, הוא היה כבר קצין. גרנו לא רחוק מהם, ומידי פעם היינו נפגשים. אני זוכר את הפגישה הראשונה שלנו. פגישה שקטה לא "צבאית". חשבתי שאני נפגש עם איש צבא, שידבר רק על נושאים צבאיים. נפגשתי עם כמה אנשי קבע שהייתי במשק, ועם חברים שעזבו את הקיבוץ והפכו לאנשי קבע, ונראה לי ברור וטבעי שהשיחה הראשונה תהיה על הצבא. מה שעשה עליי רושם זה שעם אהוד לדבר על הצבא היה קשה מאוד. לי זה היה קשה."
לך זה היה קשה, לא לו?
"לי קשה היה, קשה להוציא ממני דברים על הצבא" "במסגרת העבודה שלו היה מאוד קשה להוציא ממנו משהו" מספר דוד חברו. ואורי ממשיך: "זה באמת מפתיע אותי מאוד כמו שאמרתי קודם, נפגשתי עם כמה אנשי צבא שהיו איתנו במשק. דבר ראשון דיברו על הצבא. לפעמים הייתי מפסיק את השיחה שלי איתם מכיוון שהיא באמת גלשה לדברים סודיים.
אחרי כן, שבאתי אליהם לדירה, היה זה עניין האוכל: "תטעם מזה, תטעם מזה, חוה הכינה." וחוה: "אהוד הכין." לכל ההמלצות והשבחים יש לציין שזה היה טעים. אני חוזר לעניין הצבא: "למרות שידעתי מה הוא עושה, לא שוחחנו על פרטים. אני רק זוכר, שפעם, כשדיברנו על זה שהוא בא מאוחר הביתה, אמר: "תראה, אני בפלוגת טירונים והיות ואני בא מאוחר בלילה, אז אין לי אף-פעם אריק בקבוצה." זה עשה עלי רושם. הרושם הזה של באמת דוגמא לטירונים, שהייתי טירון, מספר אורי, היו מטילים על המ"כ להשגיח על העונשים שהטיל עלינו המ"מ. אז זה באמת משהו חיובי מאוד להישאר בפלוגה עד שעה מאוחרת.
יחד הלכנו ולא יחד חזרנו
דברי אל"מ שמואל על קברם של בני כפר-סבא, שנפלו במלחמת ששת הימים והובאו לקבורה בכפר-סבא, ביום חמישי, 23 במאי 1968.
אהוד, שלמה, שמעון, ברוך, עמוס – באתי היום להיפרד מכם בשם צה"ל, מלכתכם לדרככם האחרונה.
אויב אכזר, שמטרתו להאביד את בית ישראל – נגדו יצאתם חוצץ.
ראינו גבורתכם. יתכן שאין לנו בהיסטוריה היהודית – היסטוריה של עם הנלחם על חייו, "ואומר לך בדמייך חיי" – כדוגמתכם. מעשכם היה לנו כסמל, לאורך נחנך לחיות ולמות למען חיינו בארץ הזאת – שעם כל קבר שאנו כורים ומטמינים בו עוד בחור שנפל – היא שלנו יותר.
היום, שנה אחרי שנפלתם, באתי לספר לכם, כי אנחנו עדיין ממשיכים לחיות, וכי אנו ממשיכים ליפול, וכי נחייה ונמשיך לחיות ונלך באותה דרך שאתם התוויתם לנו.
"לא עבד ישראל, לא יליד בית הוא, ולא יהיה לבז.".
אני אינני מנסה לנחם את המשפחות. אינני יודע מה אומרים למשפחה שאיבדה שני בניה, שני אחים, אינני יודע מה אומרים למשפחה שאיבדה את אהוד, את ברוך, את עמוס.
נמשיך לחיות בארץ הזאת ולהתעצם, בין אם ימצא הדבר חן בעיני מישהו, או מי שהם, ובין אם לא ימצא הדבר חן בעיניהם. הניצחון תלוי בנו – לא באויב. ננצח אם נצליח להיות מאוחדים, לשמור על הערכים המוסריים שהביאונו הלום, ולהחזיק מעמד ולא להתייאש, יהיה אשר יהיה.
אנחנו, משפחת הלוחמים, מאמינים, כי הלוחמים שנפלו לא נפלו כפי שנאמר בהרוגי מלכות: "אותיות פורחות וגווילים נשרפים." אנחנו מאמינים ויותר מכך, מרגישים, כי הם הולכים לפנינו בקרב, ואיננו מרגישים עצמנו לבד, בלי החברים, בלכתנו לשדה הקטל.
אני רוצה לומר משהו להורים: אנחנו יודעים שלא את כל הבנים לאימותיהם, לא את כל האחים לאחיותיהם ולא את כל האבות לילדיהם ולרעיותיהם. עשינו כמיטב יכולתנו. יחד הלכנו ולא יחד חזרנו. כפי שגם מחר, יחד נלך ואולי לא יחד נחזור.
ערב לפני הקרב על הג'יראדי בו נפל אהוד, פתחו אהוד ואנשיו בקבוק יין והחליטו שיישתו חצי ממנו במחנה ואת החצי הנותר ישאירו לסיום בסיני. אהוד היה בטוח בניצחון. אך הם שתו את כל הבקבוק באותו הערב וכשהיה הבקבוק ריק, כל אחד חתם את חתימתו.
