בן ורד ומתי. נולד בט"ו באייר תשל"ו (15.5.1976 ) בכפר סבא.
עד מהרה הפך לחביב המשפחה. שובב עם לב זהב, שהיה "למלך גני הילדים". למד בבית- הספר היסודי "בן- גוריון" עבר לחטיבת "בן- צבי" ומשם לתיכון "כצנלסון"- שם בחר במגמה הביולוגית.
כך עברו שתיים- עשרה שנות תפארת. שלומי החליט ללא היסוסים לשרת בחייל קרבי- ולמרות מחלת הקצרת הפך "למלך הוולקנים" ביחידת הנ"מ.
אהב את משפחתו ואת נטע חברתו. אהב מאד בעלי- חיים וכבר בילדותו היה ברור לו שיהיה וטרינר.
וכך, ילד טבע גדל והתפתח במחיצת בעלי- החיים למיניהם שאותם חיפש- או נתקל בהם באקראי. באהבה ובסבלנות רבה טיפל וטיפח אותם. הוא היה מלא הפתעות וזריז כמו הרוח השרבית האהובה- המגיעה מן המזרח, או זו הקרירה שמגיחה מן המערב- מן הים שאותו כל כך אהב. וכאותה הרוח שחולפת, מלטפת ומשורה עלי אילנות, כך גם שלומי- השיר גופו – ונשמתו מלטפת וחובקת אותנו שוב ושוב.
ילד מוצלח וחכם שבלע בכשרון מדהים ובזמן קצר כל כך- ניתחי כיף גדולים מהחיים השליכו לעברו. שבע ומאושר מן הדרך בה הלך- נקטף בדמי ימין והלך לעולם בלתי נודע. שלומי נקרא על שם דודו שלמה- בן הזקונים שנפל במלחמת יום הכיפורים.
נפל ביום ו' בטבת תשנ"ז (12.6.1996) והובא למנוחות בבית- הקברות הצבאי בכפר- סבא.
יהי זכרו ברוך.
תאור התאונה
ב- 3 בדצמבר 1996, במהלך תרגיל לילה ברמת הגולן, קיבל שלומי פיקוד על 9 נגמ"שים.
תפקידו היה להעביר את 9 הנגמ"שים מהמאהל בו חנו, לשטח התרגיל.
בדרכם, היו הנגמ"שים חייבים לחצות כביש.
הכביש נמצא בין צומת "המפלים" לצומת 'ודליות", כ- 7 ק"מ מצומת "המפלים".
המעבר בוצע בנקודה המוגדרת, במעבר בטון המיועד במיוהד למעבר טנקים ונגמ"שים.
שלומי וסגנו דודו, ירדו מהנגמ"שים לצורך ביצוע חסימת הכביש למעבר כלי רכב אחרים.
באזור שרר חושך מוחלט.
שלומי לבש שכפץ, חבש קסדה והיה מצויד בנשק אישי ופנס.
שלומי התמקם בחלק הצפוני של המעבר ודודו בחלקו הדרומי.
שלומי עצר 2 כלי רכב אזרחיים שהגיעו מצד צפון ונתן לטור הנגמ"שים אישור לעבור במעבר הבטון.
במהלך מעבר הנגמ"שים, נוצר רווח גדול בין הנגמ"ש הרביעי לחמישי.
שלומי זיהה את הרווח שנוצר במעבר בין הנגמ"שים וסימן לשני כלי הרכב האזרחיים לחצות את המעבר ולהמשיך בנסיעתם בכביש.
הרכב האזרחי הראשון עבר והרכב האזרחי השני התמהמה.
שלומי, ניגש אל הרכב המתמהמה. שלומי עמד על הכביש, בצד חלון הנהג, כדי לברר עם הנהג האם יש לו בעיה כלשהי.
דודו, שעמד במרחק גדול משלומי ומהמעבר של הנגמ"שים,
ראה את הרכב האזרחי הראשון עובר בכביש והבין שהמחסום פתוח
ולכן אפשר לרכב שהגיע בכביש מצד דרום להמשיך בנסיעה ולחצהו את מעבר הנגמ"שים.
החיילים בנגמ"ש הרביעי, צעקו לשלומי להיזהר, אך זה היה מאוחר.
הרכב הדוהר, פגע עם הפגוש ברגלו של שלומי ועכו מראת הצד, בקסדה ובראשו של שלומי.
אמא ורד ודודה בלה זוכרות, כואבות ומציירות
הציורים נולדו מתוך הקשר המיוחד והנדיר שיש בינינו.
קשר של 2 אחיות, חברות ונאמנות ללא סייג.
יחדיו, גילנו באהבה את ילדינו וכל באופן טבעי, יחדיו גם ציירנו את שלומי שלנו.
הציפור הכחולה
ובלילה בחלונו הקישה במקורה,
וחשתי מיד – כי מרה בשורתה.
ולאוזנו את המנון גן העדן – זימרה.
ולתגבורת הגיעו ציפורים נוספות,
שלא פסקו להשמיע לאוזניו נעימות.
והוא נראה שליו, רגוע ומלא בטחון,
כמי שיודע היטב – מה ילד יום!
והמשיכה במלאכתה 14 ימים תמימים,
והיא זו ששבתה לבו – לעולמים.
ולמרות שביקשנו – בכינו וגם התחננו,
הציפור הכחולה – הדפה את כולנו.
וכשילדנו החליט לא בנו לבחור – נפסקה התחינה,
הבנו שהציפור הכחולה – נצחה במערכה.
…על כנפה הכחולה הושיבה חייל – בכחול מדיו,
ופנתה לעולם – שמלאכים שליטיו!
