משפחת איזק היקרה,
יקירכם, סמל אביב איזק, זכרונו לברכה, מצא את מותו ביום א' בתמוז התשס"א.
22 ביוני 2001, בשעות אחר הצהריים, בעת פיצוץ מכונית תופת ברצועת עזה במהלך
סיור מבצעי עליו פיקד.
אביב התגייס בחודש יולי 2000, הגיע לפלוגה לאחר הכשרת טירונים ומאז שירת
כלוחם.
אביב היה מטובי הלוחמים בפלוגה, דבר אשר בא לידי ביטוי במקצועיותו הרבה.
באופיו הנוח ובמנהיגות שהקרין על סובביו.
אהבנו את אביב והוא אהב אותנו, את צוות עידו, את "משפחת דולב", את חטיבת
"גבעתי" ואת השירות הצבאי. לולא נקטעה דרכו היה אביב יוצא בימים הקרובים
לקורס מפקדי כיתות והיה הופך, וודאי, לאחד מטובי מפקדינו.
משפחת איזק, איבדנו את אחד מטובי בנינו, "משפחת דולב" מחבקת ומאמצת
אתכם אל חיקה.
יהי זכרו ברוך.
דולב קידר.
סרן מפקד היחידה
בן עמית, החובש שהגיע ראשון לטפל באביב, וחבר בצוות פלוגת הנדסה של גבעתי מספר:סה של גבעתי מספר:
22.6.01 (יוני) יום שישי בצהריים
הצוות עולה על מד"ס שבצפון רצועת עזה.
אביב, אתה נמצא על הגל'ב (גי'פ לבטחון), מסתכל על כל הצוות וצוחק עלינו כמה אנחנו
הולכים לסבול שוב ולהזיע כמו מטורפים.
כולנו מחייכים וצוחקים עלייך בחזרה, כמה שאתה הולך לטחון במשמרת בשעות הבאות.
זאת הפעם האחרונה שהצוות ראה אותך…
בשעה 16:27, נשמע פיצוץ עצום, כ- 700 מ' צפונית למוצב "אנקור" שבו נמצא הצוות.
בשעה 16:27, כבר לא היית איתנו – אביב.
בשעה 16:27, נהרסו חיים של צוות שלם, של חברים, של אחים.
בשעה 16:27, התחיל פרק חדש בחייהם של ברי-המזל שנגעת בחייהם.
הרבה אנשים בדרגות גבוהות הגיעו אלינו מאוחר יותר באותו יום ודיברו איתנו, אבל אנחנו
לא ממש הקשבנו. כל הזמן רק חשבנו עליך, אחי. כמה שאתה חסר לנו.
איך לא תוביל אותנו יותר במד"סים, איך הרגליים שלך לא יבלטו יותר מהמיטה כשאתה
ישן, איך לא תוביל אותנו לניצחון על המחלקות האחרות בכדורסל, איך לא תעזור לנו יותר
כשקשה לנו מתחת לאלונקות, איך לא נשב יותר ונריץ צחוקים ביחד.
כשהגעתי אליך, אביב, ראיתי אותך שוכב עם העיניים הכחולות שלך ומסתכל על השמיים.
בתי כל ההמולה, בין רעש הנגמש והיריות לבין רעש הצעקות שלנו, בין ריח הגומי השרוף
לבין ריח הים.
הסתכלתי על העיניים היפות שלך ועל השמיים, ופעם ראשונה בחיי שראיתי תיאום מושלם
בין צבע עיניים לבין צבע שמיים.
ובאמת, עם הגובה שלך, מה הפלא? תמיד היית עם הראש בעננים והרגליים על הקרקע.
הבטנו כל הצוות בשקיעה, שקיעה של יום שישי, יום שישי האחרון איתך, איך בתוך כל
הנוף הפסטורלי הזה של ים, חול, אנשים נהנים בים. איך בתוך כל זה, זה קרה לנו. הצלת
חיים של מאות אנשים, לא כל אחד זוכה לעשות את זה, אביב, משפחות שלמות, ילדים,
נשים וטף והכל מתי כוונה טובה – לעזור לג'יפ שנתקע, לעזור כמו שעשית תמיד.
כשעידו – מפקד הצוות ניגש אלינו וסיפר לנו מה קרה לך, לא הבנו, לא רצינו להבין,
ולהאמין לו. הרי רק שעתיים לפני כן אכלת איתנו אבטיח ש"הרמנו" מהמטבח וצחקנו על
כמה אנחנו יכולים עוד להיטחן בשמירות.
אנחנו עדיין מתעוררים באמצע הלילה, מזיעים, חושבים שהכל היה רק חלום רע, סיוט,
קוראים לך אביב, אבל אף אחד לא עונה לנו.
כשסיימנו מסלול היית שם איתנו, במסע, באלונקות. "מצטיין המסלול" שייך לך, אלא מה ?
קיבלת את התנצ'יקון שלו חיכית כל כך הרבה זמן. ובעיקר חייכת אביב, חייכת את החיוך
המקסים הזה שלך. מאז ולעולם אתה בינינו, עומד בשורה הראשונה.
אוהבים אותך ומתגעגעים אליך, לנצח אתה בליבנו אחי.
צוות עידו.
נכתב ע"י חנה איזק אמו של סמל אביב איזק שנפל בפעילות מבצעית ברצועת עזה ב- 22.6.01.
| זה התחיל כיום רגיל לחלוטין, למרות שמאז נהרג בכורה אין כבר ימים רגילים. לא היה כל סימן שיגמר בשונה מימים אחרים. ביומן רשמה כי לבן האמצעי יש יום הורים והיה ברור כי היא תלך עימו. עוד שאלה אותו בבוקר אם יצטרף אליה ליום ההורים. "כנראה שכן"- ענה. כשחיכתה במסדרון בית הספר תקף אותה חוסר מנוחה ואי שקט. פסעה הלוך ושוב בוחנת את תמונות מסיימי המחזורים התלויות על לוחות גדולים על הקיר. עברה מלוח ללוח לחפש את מחזור שנת 2000. חרדה מלמצוא את תמונת המחזור ויחד עם זאת רוצה בכך מאד. אחר כך הגיע תור הבן. נכנסו למחנכת אשר הללה ושבחה אותו. היה עליה להיות מרוצה ולצאת מחדר המחנכת באופן אלגנטי וליסוע הביתה. כשכבר קמה ללכת- אמרה פתאום : " אני רוצה להנציח את בני הבכור, שמעתי שיש במחשב בית הספר מקום מיוחד לכך". המחנכת הפנתה אותה למנהלת. כשחיכתה עם הבן האמצעי ליד חדר המנהלת, שוב בדקה את תמונות המחזור שעל הקיר. בזו של שנת 2000 לא התבוננה, רצתה לשמור על שליטה עצמית מלאה, כדי שתוכל לדבר ולא בגרון חנוק מדמעות. נכנסה עם הבן לחדר המנהלת ובקשה להנציח בפרויקט האינטרנט של ביה"ס את הבן שנפל . "את אמא של. . . "- קבעה שאלה המנהלת. "כן"- ענתה. "אם כך- יש לי את תעודת הבגרות שלו. רק היום רשמתי לעצמי לצלצל אליכם ע"מ לבוא ולהביאה לביתכם". ממגירת השולחן הוציאה המנהלת מעטפה לבנה גדולה ומסרה לידיה. הרגשות החלו להציף אותה ולכן סיימה במהירות את הפגישה. הנה הילד קיבל את תעודת הבגרות, אך הוא לא יזכה. תעודה שכל אחד היה חולם עליה, מאמץ אותה בזרועות פתוחות, תעודה של טוב מאד שרק תנ"ך -מקלקל אותה בכמעט טוב. זה מה שנשאר לה מהילד-תעודת בגרות. לכאורה פסגת הנורמה של המטלה והחובה שהייתה מוטלת על הבן. בסך הכל רצתה שילמד טוב, שיהיה לו קל בחיים , שיביא תעודת בגרות טובה- כי הוא מסוגל לכך ואחרי הצבא יוכל להמשיך בלימודים גבוהים. וכך ביום הורים של הבן האמצעי- כשהיא חשופה מההגנות ומהמסכות אותן היא שמה על פניה ורגשותיה כשיוצאת מהבית, נפרצו כל הסכרים. חוסר אונים, תסכול, כאב עצום אפף אותה. הבן הבכור מילא את חובתו- הוא הביא תעודת בגרות מצוינת אבל היא לא קימה את חובתה להגן עליו, לתת לו חיים, לאפשר לו עתיד. הנורמות לאורן חינכה אותו, המדינה אותה בנתה עבורו, חוסר היכולת שלה להגן עליו – גרמו לכך שלא שב בידיה נותרה תעודת בגרות, מסמך מיותם המעיד על הפוטנציאל הגדול שלו ועל הכישלון העצום שלה |
א ב י ב – קורות חיים
אביב נולד יומיים לאחר ליל הסדר ומכאן שמו. בן בכור, מכך נגזרו גם שעות של משחקים,
טיולים ותשומת לב רבה מצד ההורים והמשפחה המורחבת.
כילד אהב להשתולל, להוציא מרץ, לא פחד להסתכן והיה חזק גופנית. עובדה זו תורגמה
בבית הספר היסודי "יצחק שדה" ואח"כ "גורדון" להכוונה לכוון של כדור סל. במבדקים
הארציים נתגלה כמחונן ולמד יום בשבוע בכתת יש"י (תוכנית המחוננים בשלוחה בכפר-
סבא) .
אהב לקרוא, לשחק כדור סל ולשחק במחשב, הצטיין בלימודים. היה בעל תפיסה קלה ולא
נצרך להכין שעורי בית או לחזור ולשנן חומר, במיוחד בכל הקשור במקצועות הראליים.
סיים את חטיבת הביניים "בר לב" במחזור הראשון של החטיבה. בתיכון כצנלסון למד
בכיתה י' במגמת הכדור סל ואח"כ בחר להרחיב לבגרות בכימיה, פיזיקה ומתמטיקה.
בסוף כיתה יא' למד בקורס פסיכומטרי אותו סיים בניקוד גבוה מתוך כוונה שבסיום
השרות הצבאי, ולאחר טיול הכרחי בחו"ל ימשיך בלימודים גבוהים.
אביב לא הרבה בדיבורים והמוטו שלו היה המשפט מהסרט "הטוב הרע והמכוער" –
" t talk‘If you want to shoot,shoot don ". בחור תמיר וגבוה, חסון ובעל עוצמות משכמו
ומעלה. במסגרת הפלחה"ן היה מיועד לקצונה במסלול מקוצר.
בפעילות המבצעית בה נפל היה מפקד הסיור, אף שטרם הספיק לסיים את מסלול
ההכשרה. שכן מפקדיו וחבריו סמכו על שיקול דעתו, על השקט, ההגיון שלו ועל יכולתו
למלא את תפקיד המפקד.
נהג לעזור לזולת וחברים רבים חבים לו את תעודת הבגרות שלהם.
השורה הראשונה בהמנון גבעתי מתמצתת את מהות חייו : "מול אורות הזריחה ושקיעות
של אביב" בחייו היה כאור זורח לסובבים אותו, ומותו הוא שקיעה של אביב.
אחיו עומר בן ה- 16 כתב עליו :
לימודים, כדורסל, משפחה, חברים ובקיצור לקחת את החיים ב- Eesy ."
תמיד היית לצידי כשהייתי צריך משהו. כשהייתה לי שאלה בקשר לכל דבר לא הססתי
אפילו לרגע וישר הלכתי אליך לבקש עזרה, כיון שתמיד הייתה לך את התשובה המתאימה.
היית בשבילי כמו אח וחבר וכמו שפונים לחבר בשעת צרה תמיד ידעתי לי למי לפנות אביב-
אליך.
למרות שהיו לי ולך הרבה ויכוחים ומריבות בבית, שבסופם ברוב הפעמים אתה היית נענש
מכיוון שאתה האח הבכור, אני חייב להודות שאתה חסר לי מאד. . ."
23/07/01
אביב – 30 למותו
כי נזכור את חיוכו השובה
חיוך תמים, אמיתי וכן
חיוך היוצר שתי גומות של חן
מין חיוך נצחי שלא יתכן כי יהיה לו קץ
ופתאום פיצוץ ! ! ! אייהו החיוך ?!
ושוב אנו כאן מתכנסים על יד הקבר הטרי המשפחה
חברים מהצבא וחברים של ההורים.
עברו כאילו ימים רבים – רק 30 והזיכרונות קשים.
אביב מלבלב, כך אותך אנו זוכרים
וכחנו יחד כאן לספר כל פה שנזכר
ולנצור בלב את העבר,
כי זה כל אשר נותר.
ישנו פתגם עתיק אשר אומר :
אוי אשאל בכאב,
מדוע הפרידה כה כואבת ?
שאל פי העץ.
גם אצלו אחרי לבלוב באה השלכת !
אין מילים לתאר את שעובר בלב
אין מספיק דמעות לבטא את הכאב
אין נחמה על אובדן של בן לאמו אחיו ואביו,
אך כמו בטבע כך בחיים אחרי השלכת
בסתיו והחורף בא האביב.
וכשהאביב יגיע ופריחה תלבלב
וריחות נעימים באוויר יחממו את הלב
אז דקירה חדה לנו תזכיר
כי איבדתם בן, איבדתם יקיר.
מתוך אחרי מותי מאת ח.נ. ביאליק –
"וגדול מאוד מאוד הכאב,
היה עלם – וראו איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה
עוד שיר מזמור אחד היה לעד
אבד לעד !!!
והנה עדיין עומדים כולנו כאן
ומבטיחים כי לא נשכח!!!
מכל החברים
16/04/02
דברים לזכר אביב ורותם- יום הזכרון תשס"ב
שוב ושוב מכה בנו המוות באכזריות חסרת פשר, ואכזריותו הגוברת והולכת לקחה מאתנו גם את אביב וגם את רותם , אביב איזק ורותם שני.
שניהם בוגרי מחזור תש"ס , מחזור נ"ג בבית ספרנו.
בני "מחזור המילניום " – קראו לעצמם – ובטאו בכך את התקווה הגדולה שמלאה את כולנו לא מזמן .
כ"כ קרוב , ונדמה ששנות דור חלפו מאז .
אביב ורותם למדו באותה כיתה – יב/9 , (השכונה) ואני הכרתי אותם היטב , הייתי המחנכת שלהם.
בספר המחזור , בין יתר דברי אליהם כתבתי:
"מי יתן ונחיה כולנו בשלום , חיים שלווים ובטוחים
עם הרבה שעות של חסד"
רותם ואביב לא זכו לאותו חסד
והיום – אנחנו מנסים לרשום קוים לדמותם ,
לסכם את שנות חייהם היפות והקצרות .
כ"כ שונים היו זה מזה – אביב, שישב בטור שליד החלון בחדר 323, ורותם שישב בקצה השני, ליד הדלת . וכ"כ דומים .
אביב נולד יומיים לאחר ליל הסדר , מספרת אימו, ומכאן שמו.
לפני שבוע, ב- 10 לאפריל ציינה המשפחה ואיתה חברים רבים ואוהבים את יום הולדתו ה-20.
אביב היה ילד מחונן ונטל חלק בתכנית יש"י – תכנית לילדים שוחרי ידע , אך כבר אז התבלט גם כספורטאי והפך לשחקן כדורסל מצטיין .
השילוב הזה המשיך לאפיין אותו גם בתקופת לימודיו אצלנו, בכצנלסון. בכיתה י' למד במגמת הכדורסל ובי"א בחר להרחיב במגמות פיסיקה וכימיה , אך המשיך גם לשחק בהפועל כפר סבא ואחר כך במכבי.
גבה קומה , כחול עיניים , נער שקט עם חיוך תמים על פניו . ה"מוח" של השכונה – כתבו עליו חבריו לכיתה , ואכן כזה היה. בעל תפיסה קלה , קליטה מהירה ומחשבה חריפה .
תלמיד שמורים אוהבים ללמד.
תלמיד מצטיין שהציון הגבוה שהשיג בפסיכומטרי סלל עבורו את הדרך הבטוחה ללימודים גבוהים בהמשך.
אביב לא היה זקוק לשעות רבות כדי לחזור ולשנן חומר ולהכין שיעורי בית ואת זמנו השקיע בעזרה בלימודים לאחרים וחברים רבים חבים לו את תעודת הבגרות שלהם .
לא הירבה בדיבורים – עשה מעשים .
חבר – שחברים אוהבים .
"תמיד היית לצידי כשהייתי צריך משהו , כשהיתה לי שאלה בקשר לכל דבר- לא היססתי אפילו לרגע וישר הלכתי אליך לבקש עזרה , כיוון שתמיד היתה לך התשובה המתאימה . היית בשבילי כמו אח וחבר , וכמו שפונים לחבר בשעת צרה , תמיד ידעתי שיש לי למי לפנות אביב – אליך"
כך כתב עליו עומר – בן ה- 16 , תלמיד י"א, אחיו של אביב,
לאח- שאחים אוהבים .
למרות הצעות של הצבא להמשיך בפרוייקטים מיוחדים , כמו תלפיות , רצה אביב להתגייס ליחידה קרבית בלבד. כך חונך. להיות לוחם . הוא התנדב לשרת בפלוגת ההנדסה של גבעתי .
בפעילות המבצעית בה נפל שימש כמפקד הסיור , אף שטרם הספיק לסיים את מסלול ההכשרה . מפקדיו וחבריו סמכו על שיקול דעתו , על השקט , על ההגיון שלו ועל יכולתו למלא את תפקיד המפקד.
מפקד- שחיילים אוהבים .
אביב נפל ביום א' בתמוז תשס"א 22/6/01 בעת פעילות מבצעית בחוף שיקמה ברצועת עזה , כאשר – כמפקד הסיור, ניגש להגיש עזרה לרכב תקוע ומחבל מתאבד פוצץ עצמו ברכב הממולכד.
ורותם, רותם שני – כמה שונה וכמה דומה.
צעיר בעל אנרגיה מדרבנת ומתריסה של נער מתבגר, המבקש את טעם הדברים .
לא רצה להיות חלק מרוב דומם , אלא רצה לצעוק את האמת , גם אם היתה זו האמת שלו , שונה מזו של הרוב. הוא אהב להתווכח, אבל הווכחנות שלו לא היתה לשם וכחנות , אלא כזו שיש בה אמירות , ומכיוון שהיה נחוש מאוד – פעמים רבות היה מצליח לשכנע .
גם את המורים – שאוהבים תלמידים מאתגרים.
רותם דבק בערכים שהאמין בהם , ללא פשרות , ובראש ובראשונה באהבת הארץ . הוא לא התבייש להיות ציוני . המילה פטריוטיות לא נחשבה בעיניו כמילת גנאי.
רותם האמין בדרך הנתינה והשירות , בתרומה למדינה היחידה שיש לנו , אותה כל כך אהב ועליה רצה להגן . האם זה הלקח שהפיק משיעורי ההיסטוריה , מקצוע אותו בחר להרחיב בנוסף לכימיה? לכן הצטיין בו, כפי שהצטיין גם ביתר לימודיו?
ייתכן וזו הסיבה שבשנים האחרונות התקרב למקורות היהדות והפך להיות אדם מאמין, אבל לא מאמין במובן הדתי – כך נהג לאמר- אלא מאמין במובן הערכי.
תקיף באמונותיו, עקבי ובוטח בשיקול דעתו ובכוח השיפוט שלו- האם זה מה שדחף אותו להיות לוחם בצה"ל- תותחן בטנק המרכבה ובחיל השריון?
והיתה גם החברות
הוא זה שעמד בראש "המאפיה" של השכונה , השכונה, שבה כולם חברים.
רוחו הצעירה והתוססת וצחוקו הרועם משכו אליו חברים רבים . מאור פניו ועיניו הצוחקות לא איפשרו לכעוס עליו.
תמיד הקיפו אותו חברים . המון אהבה הוא הרעיף עליהם . הם ידעו שהם יכולים לסמוך עליו, על טוב ליבו. הכל היה עושה עם חיוך ועליצות .
חבר – שחברים אוהבים .
רותם התגייס מאוחר , מהאחרונים בבני המחזור שלו , ונהג לבוא ולבקר בבית הספר כשכבר לא למד בו , לבקר חברים, אבל גם כדי להגיד שלום למורים , כן למורים , ולשאול : מה נשמע ? להשאיר חיוך ולהגיד מילה טובה.
"אופטימיסט חסר תקנה" – אומרת אימו , ומוסיפה – ילד מצחיק.
בבית החם , בחיק המשפחה האוהבת – נתן ביטוי לכל הרוך שהיה בו –בן מסור להוריו, כמה רצה להגן על כולם ובעיקר על אחותו הצעירה רוני.
ומכבי תל אביב כבר אמרנו?
רותם הוא שיח גבוה , אופייני לנופי המדבריות של ארץ ישראל , שמצמיח עלים בראשית החורף ומשירם בסופו.
הרותם פורח באביב.
באביב זה רותם לא יפרח
הוא נפל בפעילות מבצעית בציר קרני נצרים ב- 14 למרץ 2002 , א' ניסן תשס"ב , כשטנק המרכבה בו לחם עלה על מטען.
וכל היופי והתום האלה אינם עוד
אנחנו בוכים עליכם אביב ורותם
על חלומות נעוריכם שנגדעו באיבם ,
על כי נגוזו תכניות כה רבות וכה יפות ,
ואנחנו בוכים גם על עצמנו.
ומה יכולה אני לאמר כמורה?
האם אומר שהיו לי תלמידים טובים ואהובים,
שהיו בטוחים בכל מה שעשו, ישרים עם עצמם ועם סביבתם ?
הכל אמת ונכון – אך נשמע כמעט בנאלי.
ואולי אומר דברי נחמה למשפחות , לחברים לכיתה ולשכבה?
הכאב גדול מכדי שמילים תוכלנה להביעו ובוודאי לא לרפאו
אך אולי יש מן הנחמה בעובדה שהם היו
שכולנו התברכנו בהם
בחכמתם , בזוהר מבטם ,
שכולנו אוהבים אותם
ושהיתה לנו הזכות להיות המורים שלהם
והחברים שלהם .
מירה בן דוד, מחנכת הכיתה
ארועים לזכרו של אביב
טורניר כדורסל לקבוצת נוער
גלעד בחוף השקמה ברצועת עזה
אמבולנס שנתרם ע"י המשפחה למד"א כפר סבא
