נפלה ל כסליו תשס"ד (25.12.2003)
השלגיה הנרדמת
שיערך השחור עם הגוון האדום הטבעי
עורך הלבן שלא היה זקוק למגע ידיה של אחרת
שפתיך האדומות שרק כמהו למפגש שפתיו
של עופר החבר
לך יותר מ- 7 גמדים שעומדים לצידך
לך משפחה ענקית ורבבות של חברים
שלא צפו ולא ידעו כמה הם רבים
וכמה שעם כל אחד מהם הייתה לך מערכת יחסים
שונה ומיוחדת
אותך לא תפוח הרעיל, אלא מחבל הרג
רצח לנו אותך בדם קר בלי להניד עפעף
ואותך כבר שום נסיך לא יוכל להציל
כי מישהו כנראה מאוד רצה אותך שם למעלה
רותם ז"ל
באהבה לנצח מאמא
נרצחה בפיגוע שארע בכביש גהה
בתאריך 25.12.03
השיר נכתב ע"י הדס ילין, חברתה והונח על קברה הטרי בתאריך 26.12.03
מופץ כתגובה למיצג הנתעב בתערוכה
בשוודיה בתאריך 17.1.04 המתאר שלגיה מחבלת שטה בבריכת הדם של הרוגי הפיגוע.
רק באגדות כל השלגיות וכל ההיפיפיות הנמות
מתעוררות לאחר מגע שפתיו של האביר
אך במציאות כל האהבה וכל הנשיקות שמורעפות עלייך
אינן מספיקות – את יותר לא תתעוררי
רותם וינברגר
בת דליה גרוזמן {לבית אלימלך} ואילן.
נולדה בט"ז אב תשמ"ד {14.8.04}. עברה בגיל 6 לכפר –סבא עם אמה ובעלה ד"ר קרלוס גרוזמן, שהיה לה כאב.
למדה בכפר-סבא. סיימה תיכון "כצנלסון".
גידלה בעלי חיים ורכבה על סוסים. אהבה את "החיים היפים" ובעיקר סרטים. בכל רגע הייתה מוקפת חברים ומשפחה, לעולם לא לבד.
המיסה לב כל אדם בחיוך רחב וכובש, בעלת רגישות ועדינות, לצד עקשנות וחוזק נפשי.
יפה וחטובה, שער ערמוני, עיניים חומות ועור צח כשלגיה.
הותירה הורים , אח ושלוש אחיות.
נהרגה ב- 25.12.03 בפיגוע בצומת גהה ע" מחבל מתאבד בן-עוולה.
הובאה למנוחות בבית הקברות הצבאי בכפר-סבא בא' טבת תשס"ד {26.12.03}.
רב"ט רותם וינברגר ז"ל
"נהנתה לתרום מעצמה"
"רותם הייתה בחורה מלאת מרץ ושמחת חיים", כך מספרת סרן רותי ניר, המפקדת של רב"ט רותם וינברגר, שנהרגה בשבוע שעבר בפיגוע בכביש גהה. וינברגר שירתה כמש"קית קישור באגד ארטילרי עוצבת צור של פיקוד דרום.
"החיוך היה נסוך על פניה" באופן תמידי", אומרת ניר, "הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהדמות שלה. אנחנו המפקדים שלה, נהנינו לעבוד אתה והיא, מצדה, הייתה מאוד עצמאית במילוי התפקיד. לדעתי היא נהנתה להיות חלק מהמערכת הצבאית ולתרום מעצמה".
רב"ט רותם וינברגר, בת 19 במותה, גרה הכפר סבא ונטמנה בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותירה אחריה הורים וארבעה אחים.
חברים כותבים על רותם
סתם ביום שגרה
היכה הברק
ברק שזיעזע הכל.
הגשם המלוח לא הפסיק
ולא יפסיק
לרדת
על האובדן הגדול.
המצב הוא קשה;
הגעגוע צף לו
הזיכרון עולה לו
והחיוך התמידי
שכל-כך האיר
לא יצליח להישכח
כי הפרח
נקטף.
והלב,
שהתמלא מציפו,
עכשיו פצוע.
והפצע,
לעולם לא ייסגר
כי התרופה לו
מלבד
רותם,
לא תימצא.
עם המון אהבה,
מיכל אלדן
לרותם
עזרתי הבוקר לידידה שלי בבסיס בתורנות, הסכמתי לחלק את הדואר לפלוגות , כי בכל מקרה אני לא עושה כאן כלום בשבת שלי. כמה דקות לפני שהגיע האוטו של הדואר, הגר התקשרה אלי, וחשבתי לעצמי, דווקא בשבת שאני סוגר היא מתקשרת, עניתי , והיא שאלה אותי אם שמעתי, ולא הבנתי, והיא אמרה לי שהיה אתמול פיגוע, ושאת נהרגת, רותם ויינברגר. אז אמרתי לה שהיא לא רצינית, כמו שאני אומר כל הזמן לבשורות רעות. שתקנו, ואמרתי לה עוד הפעם את המנטרה שלי לנביאי בשורה רעה.
היא שתקה, ואמרה כן חרישי, הרגשתי כבר את הלחץ בגרון, והתחלתי לגלגל אירועים אחורה וקדימה כמו וידאו מקולקל. בלי שליטה. היא אמרה שאני חייב לבוא להלוויה, ואמרתי שאני לא יכול, אבל אני אנסה.
חמש דקות אחר כך הגיע האוטו עם העיתונים, והתמונה שלך, מחויכת, בחולצה אדומה הייתה על השער, למעלה הייתה מילה לא הגיונית כזאת. הרוגה. לקחתי את העיתון הסתכלתי עליך, והתחלתי לבכות, ולא הפסקתי. כל השלוש שנים שראיתי אותך כל יום, כל הפגישות המקריות, הכול התחיל לחלוף בתוך הראש, כל החיוכים שלך, הגיעו כל מיני אנשים לקחת את הדואר, ובסוף אמרו לי שהם יסדרו שם את העניין, ושאני אלך לבכות במקום אחר. אז אני עדיין בוכה, ועכשיו אני גם כותב לך מכתב אחרון.
כל כך קיוויתי לפגוש אותך באיזה פגישת מחזור, לראות שאת כבר אשת עסקים מצליחה וחייכנית.
נראה לי שאני הבנאדם שהסתכל הכי הרבה בספר מחזור שלנו עד עכשיו. כמעט כל שבת, וכל פעם שאני מגיע לכיתה, אני שם לב שאת תמיד מחייכת, ואני לא מבין מאיפה הכוח הזה לחייך כל הזמן, זה ממש מאמץ את החניכיים, והשפתיים, ואז הבנתי שזה בא ממקום יותר עמוק.
אז אני יושב עכשיו במשרד שלי, וכל מה שעובר לי בראש זה חיוכים וזיכרונות ודמעות. הדמעות יוצאות החוצה, אחרי שהם שטפו את החיוכים והזיכרונות בפנים. ואני קורא כל פיסת מידע בעיתון. ואז אני בא להפוך דף, ואני מפחד להפוך אותו, כי התמונה שלך שם , ואני אתחיל עוד הפעם לבכות. אני הופך חצי דף, רואה את העיניים שלך ליד כותרת קטנה, ומחזיר לדף שהייתי בו קודם, מתחיל לבכות עוד הפעם ומחליט לכתוב את זה.
אני יכול לכתוב עוד כל מיני קלישאות, על זה שזה נורא שהורים קוברים את הילדים שלהם, אבל דווקא חשבתי על זה שזה נורא שאנחנו צריכים לקבור דווקא אותך, דווקא אותך. ואולי באמת רק מי שמחייך הולך, כי אחרת לא מובן לי איך דברים כאלה קורים, איך תמיד אנשים שמחים מתים ולמה דווקא את.אולי מהיום נפסיק לחייך ונתחיל להיות עצובים כל הזמן, כי כנראה רק העצב עוצר את המוות.
באמת שנמאס לי כבר לכתוב הספדים לחברים ואנשים שאני מכיר, כל ההרג הזה מתחיל להציף אותי, כל הפחדים והכונניות וההתרעות, בבית, בבסיס, בעולם, בראש. כל פעם יורדות לי עוד ועוד דמעות, אולי זה הפתרון לבעיית המים. לא מובן לי איך במדינה עצובה כמו שלנו יש בעיית מים, שאנשים יאספו את כל הדמעות שלהם, נוכל לפתוח מאגר מים חדש.
אני עדיין מפחד להסתכל על התמונה שלך, והדף נשאר מונח קוסמית על חברו המהודק. אולי יום אחד אני ארים את הדף ואעיז להסתכל לך שוב בתוך העיניים המחויכות שלך. כי רק ככה הייתי רוצה לזכור אותך.רועי
יפה שלי, בובה שלי. . . קטנה . . .
אני לא מאמינה שאני כותבת לך מכתב פרידה. הרי רק אתמול דיברנו ותיכננו תוכניות לסוף שבוע- אמרנו כמה חבל שהשבתות של יותם ועופר הפוכות, את חשבת שאני לא אקדיש לך זמן כשיותם יהיה פה בבית אבל האמת היא שאתמול, בזמן שאת היית שם בתחנה. . . אני שמרתי . . . וחשבתי עליך ודיברתי עם יותם ואמרתי לו – כשתבוא הבייתה – אתה כשתהייה עם חברים שלך בכדורגל/כדורסל אני אהיה לי עם רותם!
וכ"כ חיכיתי לבלות אתך לבד – כמו פעם, לפני הצבא כשהיה לשתינו המון המון זמן ושום דבר לא הפריד בינינו! אפילו לא השירותים.
היו לך המון תוכנית לשבוע – יום הולדת לסבתא, לצאת איתי ועם חן לחממה, לקבל את הרב"ט הנכסף!!! ולעבור לקצינה הנחמדה שעליה דיברת! רותם אני כ"כ מצטערת שכבר כמעט ולא היה לי זמן בגלל הצבא ובגלל יותם. . . כ"כ הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, להחזיר אותך, לבלות איתך לפחות עוד קצת. לסיים את השיחה האחרונה שלנו שכ"כ מיהרת בה. . . והבטחת שתחזרי אלי מאוחר יותר, אבל לא חזרת, ולא תיארתי לעצמי בגלל אילו סיבות.
היינו אמורות לבלות שבוע שלם ביחד! יום-יום בבקו"ם וכל כך שמחתי וחיכיתי לזה וגם את, אמרנו שזה יהיה כמו פעם כשהיינו יום יום יחד
זוכרת שתמיד אמרו לנו – איפה החצי השני שלך? כשהיינו לחוד?
ורותם, את באמת היית החצי השני שלי, לעולם לא אמצא חברה כ"כ מושלמת כמוך! את הבאת אותי לעולם שלך. הכרת לי המון חברים נפלאים וגם חבר אחד נפלא – יותם. . . תודה לך על הכול מתוקה!
אני זוכרת את הטיול לאילת, כמה שנהננו. . . . את הבן-אדם שהרגשתי איתו באמת, ומכל הלב, נוח! לעשות הכל!
אוהבת אותך הכי בעולם
יעלה
רותם
אני עדיין שומעת את קולך בראשי, רק שלשום בילינו ביחד כל הלילה, והחיוך שלך יישאר לנצח חרוט בזיכרון.
היית כל כך מאושרת בזמן האחרון, כי הכל הסתדר כמו שרצית: האהבה הגדולה שלך עם עופר שאוהב אותך כל כך, לא הפסקת לדבר עליו, המעבר לבסיס החדש שלו ציפית בקוצר רוח, כדי שתוכלי לבלות יותר זמן עם המשפחה והחברים, החזרה שלך לעבודה שבה נהנית כל-כך.
ידעת תמיד מה את רוצה, היית כל כך בטוחה בעצמך וגם השגת זאת בדרך המיוחדת והמתוקה שלך עם החיוך הנבוך והקול העדין שהמיסו את כל מי שהיה סביבך.
הכל אצלך היה מתוכנן בפרטי פרטים, הייתה לך תוכנית מסודרת לגבי העתיד, חלמת על השחרור שאחריו מגיע, כמובן הטיול עם עופר.
אם רק היית יודעת מה עובר עלינו עכשיו, אנחנו לא מאמינים שזה קורה, שזאת את – רותם המלאכית שלנו!!
רותם. . .
כשקמתי היום בבוקר אמא שלי אמרה לי לירון יש לי בשורה לא כ"כ נעימה כשראיתי את התמונה שלך בעיתון מיד הבנתי ואמרתי, תפסיקו אני חולמת תעירו אותי, תפסיקו זה לא אמיתי! רותם, זה היה נראה לי לא הגיוני הרי רק לפני יומיים דיברתי אתך!
רותם אנחנו מכירות כמעט 5 שנים והיית לי תמיד אחת מחברותיי הטובות, הייתי מספרת לך כמעט הכל, רותם זה לא יכול להיות שאת לא פה יותר.
רותם, את גם הכרת ביני לבין יובל, רותם אני מודה לך על הכל, על זה שהיית חברה טובה שלי על זה שתמיד גרמת לי לא להיות עצובה אפילו מבלי שאת יודעת את זה.
רותם אני מצטערת שלא התקשרתי אלייך אתמול. לא חשבתי, שכחתי שאת משרתת בתל-השומר, אני לא יודעת מה עבר עלי באותו זמן.
רותם אני מצטערת שלא אמרתי לך יותר כמה את חברה טובה שלי וכמה אני אוהבת אותך ועכשיו כל מה שהיה, כל החברות שלנו רצה בזיכרוני כמו פלאשבקים, כל מיני קטעים שלנו יחד, כמו אילת את יודעת ומסיבות ונרגילה ויציאות ובעצם מה לא עשינו יחד? אפילו את החבר שלי הכרתי דרכך
רותם אני מצטערת אם אי פעם פגעתי בך איכשהוא או שלא הייתי חברה מספיק טובה בשבילך אבל לא תיארתי לעצמי שככה זה ייגמר.
חוצמזה אני מקווה שתעלי לשמיים ותחזרי לארץ בגלגול טוב יותר ושתזכי לחיים ארוכים יותר, על אף שאני לא בטוחה אם קיים טוב יותר ממה שהיה לך: חבר שרצית, חברות וידידים רבים, היית אהובה על כולם משפחה שאוהבת אותך ובעצם כלום לא היה חסר. אני מקווה שכשתחזרי ואני בטוחה שתחזרי יהיה טוב לפחות ככה.
רותם אני אזכור אותך תמיד.
אוהבת לנצח,
חברתך הטובה.
לירון
רותם איפה את?
את היית צריכה לחזור הביתה. את אף פעם לא תחזרי יותר. שמנו אותך בחלקת עפר וספדנו לך. כולם פה. את רואה?
ואיפה את?
ומתחוור לי עכשיו שאני יותר לא אראה אותך. ויש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך. וכמה שאני מצטערת, רותם.
על כל פעם שבכית- ולא ניגבתי לך את הדמעות, על כול פעם שצעקת – ואני לא שמעתי, על כול שמחה שלא שמחתי אתך. על כול פעם שיכולתי להגיד לך ולהראות לך כמה את חשובה לי. וכול כך רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, ותמיד אוהב.
ואיפה את?
ואולי לא באמת הלכת. כי את חיה אצלי בלב ואני מרגישה אותך. ואני אשמור עלייך עד יום מותי ואת תחיי אצלי. אני אשמור עלייך ואת תשמרי עליי.
רותם, איפה את?
מור
רותולה קטנה שלי
תראי כמה אנשים באו. כמה אנשים אוהבים אותך, ילדה שלנו.
אנשים שנגעת להם בחיים בצורה זו או אחרת, בדרך הכל כך אופיינית לך: החיוך הממיס, העיניים הקוסמות, הצחוק שמתגלגל תמיד. ולתקופה זו או אחרת, כמו שרק את יודעת, היית הכי שלהם בעולם.
אני לא מסוגלת לחשוב עלייך כעל מישהי שאיננה.
איך יראו ארוחות החג, האירועים המשפחתיים והחגיגות בלעדייך? איך יראו חיי היומיום כשאת אינך?
ישבתי אתמול אצל סבתא שלך וניסיתי למצוא מילה שתתאר או תמחיש את מה שאני מרגישה. וחיפשתי בכל השפות שאני מכירה.ואין, ילדה שלי, שום מילה לא תוכל לתאר את האובדן, הכאב, הריקנות, החידלון, והכל זועק מהבטן ורוצה לפרוץ החוצה, ואין לו איך ולאן. "תהיו חזקים" כולם אומרים לנו "בשבילכם, אחד בשביל השני". איך אפשר להיות חזק בשביל מישהו אחר כשאתה חלש מדי בשבילך? ומה נשאר לנו ממך עכשיו, ילדה יפה? זיכרונות? תמונות באלבום? איך קטף את הפרח שלנו,המנוול ההוא, ובאיזה יום הוא בחר. ביום הולדת של סבא שלך, שכל כך חסר לך. ועכשיו מה? תתנדנדי לך שם אתו למעלה על נדנדות מחבלים שהוא יכין לך?
כל פעם שדיברו איתי על מישהו שאיננו, תיארו אותו כאדם הכי מקסים עלי אדמות. אני מנסה לא לגלוש לקלישאות, יפה שלי, אבל כל המילים שבעולם לא יוכלו לתאר אפילו אלפית מהחן, הקסם, התמימות, היופי, החוכמה, הטוב והאור שבך. כנראה שזה נכון שלוקחים רק את הטובים.
לא נראה לי שלעולם נוכל לתפוס שאת אינך. שאין מי שיאכל את הקרום מהחלב וקורנפלקס בקפה, וגושים של גבינה בולגרית. אני פשוט מסרבת להאמין. פשוט מחכה שתיכנסי מהדלת, מחובקת עם עופר, ותשאלי מה נשמע.
איך ממשיכים עכשיו, תגידי? איך אוספים את החתיכות של מה שהיה פעם החיים שלנו?
קטנה שלי, אנחנו כל- כך אוהבים אותך.
כל הדודים והדודות ובני הדודים ובנות הדודות ועופר ושלומי ורועי ועדי-שמש הסבתות ואמא וקרלוס וגם סבא, שתמיד בלב.
תהי חזקה שם למעלה בשבילנו כי אנחנו כ"כ חלשים כאן בלעדייך.
שירי
